גרסת הדיזל היא היקרה במבחר של הפוקוס, למעט אקטיב טורר, אולי כי מחירה, 134,000 שקלים, צריך לגלם הנחות לציי הרכב שיהיו הלקוחות העיקריים. מנוע זה מוצע רק בגרסת הסדאן אותה פגשנו כבר עם מנוע ה-1.0 ליטר בנזין. כמו בשאר הגרסאות של הפוקוס, אורך בסיס הגלגלים הוא 270 ס"מ, כמו בגרסת הבנזין אורכה 465 ס"מ, וגם היא מצוידת במתלה האחורי הפשוט יותר, קורת מתח.
עיצוב ונראות
העיצוב החיצוני זהה לזה של גרסת ה-1.0 ליטר, וכמו שכבר אמרנו לגביו, הוא נכון מאוד כרכב משפחתי, עם מראה מגודל וייצוגי. העובדה שרכב ההדגמה היה בגוון כהה הדגישה מרכיבים אלה אף יותר. הקווים המוארכים, יחד עם הישבן הנוכח, מפגינים גם שהמכונית עוצבה לפני שפורד החליטה שלא לשווק את הפוקוס בארצות הברית. תאורת הלד המלאה נראית טוב וגם חישוקי "17 תורמים להופעה.
תא הנוסעים
בפנים, השינוי היחיד לעומת גרסת ה-1.0 ליטר, הוא מד סל"ד שבו הקו האדום נמצא ב-5000. תא הנוסעים בכלל וסביבת הנהג בפרט זהים לאלה שבגרסאות אחרות של הפוקוס, עם אותו אבזור עשיר, גוונים כהים, וצג מולטימדיה מיושן שאינו תמיד נוח להפעלה. אנחנו כבר רגילים אליו ויודעים להסתדר עמו. תחתיו נמצאת אותה בקרת אקלים שממוקמת נמוך מדי ועמוסה במתגים רבים מדי.
גם בגרסה זו מחוונים ברורים שאינם מרשימים, וביניהם אותו צג מידע שופע תפקודים שתפעולו מסורבל. בין המושבים בורר הילוכים בצורת חוגה, אך זה אינו מאפשר תפעול ידני (ואין פקדים מאחורי ההגה). ברמת הגימור 'טיטניום' האבזור עשיר, וכולל מפתח חכם ומשטח טעינה אלחוטי. כרגיל בפוקוס מושב הנהג נוח, שופע כיוונים ותנוחת הנהיגה טובה.
מאחור המרחב נאה, מרווחי הרגליים טובים מאוד ומרווחי הראש סבירים, וכרגיל חסרים כאן פתחי אוורור. לתא המטען נפח נאה של 511 ליטר, אך המבנה שלו מעט פשוט.
מערך הבטיחות מכובד, וכולל בלימה אוטונומית, תיקון סטייה ושמירה על מרכז הנתיב, בקרת שיוט אדפטיבית, עמעום תאורה אוטומטי ועוד.
מנוע, ביצועים
המנוע הוא טורבו-דיזל 1.5 ליטר 4 צילינדרים, וזה מייצר 120 כ"ס ב-3600 סל"ד, 30.6 קג"מ ב-1750-2250 סל"ד. התיבה ללא שינוי, אוטומטית 8 הילוכים, וההנעה כמובן קדמית.
בהשוואה לטורבו-בנזין 1.0 ליטר שיש לו 3 צילינדרים ומייצר 125 כ"ס (ב-6000 סל"ד), יחידת ההנעה כאן נמרצת פחות, היא חדה ומהירה פחות, דבר שיש לו ביטוי גם בביצועים – 11.1 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש, מול 10.2 שניות עם הבנזין. מנוע זה גם אינו אוהב לטפס לסל"ד גבוה, אינו מצטיין בכך גם מול לוגמי סולר מודרניים, וצבירת התנופה אינה מיידית.
אופי פעולה ויכולת אלה אחראים לכך שהרכב במיטבו בתנועה רגועה ונטולת מאמץ שנסמכת על זמינות כוח טובה. קל לשייט במהירות גבוהה בסל"ד נמוך גם בגלל המומנט הרב (הגבוה ב-75% מזה של הבנזין 1.0 ל'), גם בגלל יחסי העברה הארוכים, אבל האצות הביניים אינן נעשות בזריזות. התיבה האוטומטית פועלת לרוב באופן נעים, ותגובתה בהחלט מספקת.
בניגוד למנועי הבנזין, ויברציות מסוימות חודרות את הבידוד, אלה מורגשות במהירות איטית ובעמידה אך פחות בנסיעה מהירה. עם זאת, רעש המנוע לא לגמרי נעלם גם מחוץ לעיר, וזה אינו מייצר את הצליל המזמין של מנועי השלושה צילינדרים החדשים. פעולת מערכת הדימום/התנעה נאותה, כאן בעיקר בגלל שזה אינו מנוע שלושה צילינדרים.
שלא במפתיע מדובר ברכב מאוד חסכוני: צריכת הדלק נעה בין 14.1 ק"מ/ל' ביום מבחן מאומץ ל-17.2 ק"מ/ל' בקצב רגוע. טווח הנסיעה אמנם גדול, אך חבל שבפורד הקטינו את מיכל הדלק בגרסת הדיזל לעומת זה שבגרסת הבנזין, מ-57 ל-47 ליטר, וזה נראה מעט מדי.
נוחות, התנהגות
נראה שפוקוס דיזל מעט נוקשה מגרסת הבנזין, אבל הפערים קטנים ובסופו של דבר המאפיינים דומים. התחושה עם תחילת הנהיגה היא כי כיול המתלים נוקשה ואלה מהודקים יותר, אבל הרכב מסתדר היטב עם שיבושים ופסי האטה גדולים, ויודע לספוג אותם היטב כאשר נוצר מספיק עומס על המתלה. רעשי הכביש והרוח סבירים, אך כאמור צליל המנוע בולט יותר.
היכולת הדינמית טובה, רמת האחיזה גבוהה, וגם בגרסה זאת הפוקוס נענית לפקודות ההיגוי באופן נחוש, ומגיבה באופן מהנה להעברות משקל. היא מאפשרת קצב מהיר בפניות כאשר כולם בסיפון, וקצת יותר חיוכים לאחר שהחבר'ה ירדו. באופן טבעי הרכב פחות קליל מאשר גרסת הבנזין, והתחושה בהתאם.
סיכום, תמורה
כבר נוכחנו שלפוקוס מתכון טוב, וכי למרות מספר מגרעות, מדובר בהצעה טובה ביותר בקטגוריה המשפחתית – וגם גרסת הדיזל אינה מאכזבת. היא מעט פחות נעימה ומעודנת מלוגמות הבנזין, קצת יותר יקרה – אבל היא מאוד חסכונית. כאשר עיקר התחרות כאן היא על לב ציי הרכב ומול מגאן גראן קופה, היא נראית אלטרנטיבה מפתה ואף מצוינת.
