ים של אדרנלין - אוטו

ים של אדרנלין

משה קרע את ים סוף עם מקל, אנחנו הגענו עם כלים מתאימים ושפע של אדרנלין. אבל גם הים הפעם הגיע מוכן יותר ועם אגרסיות משלו...


דני בסיבוב אופייני

הפעם התעלו אנשי עופר- אבניר, יבואני סי-דו, על עצמם. לא עוד סיבובים בחצי מצערת באגם הסקי הצפוף של פארק דרום, וגם לא דילוג מעל גלי החוף של הרצליה. הפעם תוכננה השקה בקלאס: טיסה לאילת, עלייה ליאכטה, שיט ללב ים – ושם, מסיפון היאכטה – ירידה לדגמים השונים של אופנועי הים והסירות של סי-דו לצורך טיסה במימיו התכולים של הים האדום. נפלא. אבל לים סוף היו תוכניות קצת שונות לאותו היום. כשיצאנו מדלת המטוס, לא קיבלה אילת את פנינו בדרך בה מקבל תנור הלבנים הלוחשות את הפיצה אלא דווקא במשב רוח קריר להפליא. מביני עניין בינינו ציינו בלחש שהרוח מגיעה מהצפון ושהסיכוי שתתהפך עד לשעות אחר הצהריים קלוש. אבל מי אנחנו שנוותר לרוחות השמיים. בפרץ בלתי מוסבר של אופטימיות, עוד הלכתי לבקר את ידידיי בתחנת "נערי החוף", העוסקת בהשכרת סירות מנוע לתיירים. חזרתי משם עם מגלש וחבל סקי מקצועיים. שיהיה. עלינו על היאכטה והפלגנו דרומה. על סיפונה של סקונר העץ הגדולה (100 רגל), לא חשנו בטלטלות רציניות, אבל הקצף הלבן שראיתי מסביב לא בישר טובות. הארמדה של אופנועי הים והסירות של סי דו שהגיעו מהאופק ושעטו לעברנו, נראו טוב בים. אבל הקפיצות הדחופות, וכמות הקצף שטס לפרצופי הרוכבים לא בישרה טובות. הקשירה של אופנועי הים והסירות לירכתי היאכטה והעלאת רוכביהם התגלתה כמבצע של ממש. הרוח והגלים עשו כמיטב יכולתם למנוע את הפעולה הפשוטה לכאורה מהמארגנים. הרבה זיעה שפך אמנון, האחראי על הצרמוניה המימית עד שסידר את הסירות והאופנועים כברווזים ממושמעים האחד לאחר השני והעלה את רוכביהם לסיפון החמים של היאכטה ששמה פעמיה עוד דרומה אל עבר מפגש הגבולות המשולש (ישראל ירדן מצריים) שבמפרץ אילת. ובעוד אנחנו שותים ומפטפטים להנאתנו על הסיפון, הפליא אמנון בתעלוליו על אופנוע הים האימתני שלו לשמחתם של כל הצלמים על הסיפון. הפעלולים של אמנון כנראה הרגיזו את הים שהזעיק לעזרתו עוד רוח. אמנון קפץ באוויר, האופנוע הרים את אפו לרוח, נחת בחוזקה, אמנון נחבט ונפל לים. כל מי שרכב על אופנוע ים יודע שכל כלי כזה מצויד במשבת מנוע הקשור לחגורת ההצלה של הרוכב. רוכב נופל – מנוע כבה – רוכב שוחה חזרה, מטפס על האופנוע, מתניע – דוהר - עד לנפילה הבאה. אבל הפעם הרוח השביתה את יעילות המשבת. האופנוע אמנם כבה, אך הרוח משכתו לצד אחד, הזרם לקח את השוחה לכיוון אחר והמרחק ביניהם לא הצטמצם למרות מאמציו של אמנון שלבסוף ויתר והרים ידיים (תרתי משמע). הרמת הידיים סיפקה את הסימן הנדרש לפעילות נמרצת ביאכטה. אחד הרוכבים זינק לים, שחרר את אופנועו, אסף וחיבר בין אמנון לאופנוע הנטוש ושניהם חזרו ליאכטה בשלום. אכן חזרו, אבל המסר שבא מהים היה ברור וכעוס – החשבון שיש לים סוף עם עם ישראל, עוד מימי משה רבנו (אתם יודעים, הקטע הזה שמשה החטיף לו עם הנבוט ופירק אותו לשניים) טרם נסגר סופית. כשהגענו למשולש הגבולות, הים עוד עלה. מכל עבר נראה קצף לבן והתנודות הורגשו אפילו על היאכטה הגדולה. במצב כזה אין זמן או כוח למשחקים מוקדמים, או לכלים חלשים. ירדתי למים וטיפסתי ישר על מושבו של המפלץ החדש לבית סי-דו, RXP 255X שמו. אם כבר לקפוץ על הגלים – אז עם הדבר הכי חזק שיש – ה"רקספיזורוס" הזה הוא בהחלט הבריון החדש של השכונה. 255 כ"ס מספק מנוע הרוטקס (3 צילינדר, 1500 סמ"ק, הזרקת דלק, סופר צ'ארג'ר עם מצנן ביניים – למי שחייב לדעת). 255 סוסים מניעים את חיה ברוטאלית שמשקלה כחצי טון. 361 ק"ג הסירה, מעל 50 ק"ג הדלק (60 ליטר) וכמעט 90 ק"ג עבדכם הסורר (ממחר דיאטה). הנתונים אומרים 2.9 שניות מ"עמידה" (ראיתם מישהו עומד על המים?) ל-80 קמ"ש. אבל הנתונים האלו לא נרשמו באותו יום בים הכועס. כיוונתי את החרטום דרומה ולחצתי עד הסוף. רקסי נורה קדימה כמו טיל, עף מעל הגלים בקלילות מדהימה, בקושי נוגע במים. ניסיתי ללחוץ עוד, אבל הקפיצות על הגלים הקצרים והלא מסודרים של מפרץ אילת התחילו להזיז את הכלי לכיוונים בלתי צפויים – וככל שהמהירות עלתה הקפיצות הצידיות הפתאומיות גברו, והבטחון העצמי החל להתערער. התחלתי להשתמש במצערת בפמפומים – להרגיש תאוצה אבל לא לפתח מהירות מטורפת...לא רציתי להסתובב לתוך הרוח – אבל לא הייתה לי ברירה. העובדה שאמנון לא הצליח להגיע לאופנוע בכוחות עצמו הבהירה לי שלא כדאי להרחיק מעיניהם של אלו שעל הסיפון. הסתובבתי לרוח והחיים הפכו באחת לרטובים ביותר. חרטום האופנוע חתך בתוך הגלים וסילוני המים חתכו בפנים. הגבהה של אף האופנוע על ידי ה"טרים" סייעה במעט – אבל התשלום היה ראות לקויה, מוד לא רצוי ליד היאכטה שמסביבה זמזמו אופנועי ים כצרעות נרגזות. סימנתי לטופל הצלם של הסיפון והתחלתי לעשות באזים סביב היאכטה. אחר כך ניסיתי את כוחי בסיבובים מהירים מסביב לחרטום האופנוע. ההתנהגות של רקסי הייתה מדהימה אך גלים קצרים שהגיעו מכיוונים שונים הסבירו לי די מהר שמוטב שלא אמשיך להרגיז את הים – שהמשיך לעלות. המשכתי עוד כעשר דקות וויתרתי על "מבחן" לדגמים האחרים – כי הבנתי שהים בוחן אותי ולא אני את האופנוע...
עליתי על אחת הסירות – הצאלנג'ר 230 למען הדיוק. 2 מנועים, 430 כוחות סוס (!) - יותר סוסים מאשר מכונית הספורט טהורת הגזע עליה אני נוהג לאחרונה. הסירה האיצה נהדר, הגיבה נהדר לפקודות ההגה – אך לא זו הסירה המתאימה לים מסוג זה. נמוכה מדי, עם מבנה תחתון המיועד לספורט ימי במים רגועים, קפצה הסירה מעל הגלים והרטיבה את נוסעיה כדבעי. לסירה שכזו מגיע מבחן בים רגוע כולל גרירת סקי. ועם הצ'אלנג'ר הרגישה ככה, הרי נסיעה קצרה בספידסטר 150 הקטנטונת הספיקה לי כדי להבין שסירה זריזה זו, המסוגלת להסתובב סביב מטבע של שקל, וללהטט כמו קומאנצ'י בימיה הטובים, זקוקה לים רגוע כדי להפגין שמץ מיכולתה.
עליתי חזרה ליאכטה, עם שרירים תפוסים וחיוך גדול. הים, אהבתי הראשונה, שב והוכיח לי את כוחו כי גדול ועם זאת הרשה לי להשתעשע בו. התחלנו לנוע חזרה צפונה. היה יום נהדר, הכלים של סי-דו הצליחו להרשים גם בתנאים האלו ובתור הדרן סידרו המארגנים ניצחון למכבי שעלתה לגמר. יששששש.


     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות