דרך ארוכה30 שנה. 30 שנה זה הרבה זמן, אפילו אם נהנים. 30 שנה זה מספיק זמן בשביל תינוק להפוך לאבא, גם אם הוא לא הזדרז במיוחד. 30 שנה זה מספיק כדי להביא רכב מהניילונים אל מעמד "רכב אספנות". חשבו על זה – המכוניות שהופיעו בגיליון הראשון של 'אוטו', אם הן עדיין חיות, הן כבר רכבי אספנות. המון זמן.
אבל לזמן יש נטייה לזרום באופן חלק, לגרום לנו לא לשים לב לשינויים שמצטברים להם לאט לאט. וצריך לעצור ולהביט אחורה באופן מודע כדי לשים לב אליהם. טוב, נו, חוץ מאשר בתחום האלקטרוניקה, שם כל יומיים ממציאים את הגלגל מחדש. מכוניות הן לא סמארטפון. בתחום הרכב דברים משתנים לאט, עד כדי כך שלפעמים נדמה שהשינוי מסתכם בעוד סוס פה, פנס אחר שם. לא משהו משמעותי.
צילום: מנהל
אם כבר, הנוסטלגיה צובעת הכל בוורוד, ומשכנעת אותנו שהמכוניות של פעם היו הרבה הרבה יותר טובות. או לפחות מהנות לנהיגה. לכן החלטנו להרים בגיליון הזה שני מבחנים שונים לחלוטין שיאפשרו לנו לבחון את "אז" לעומת "היום". הראשון הפגיש את מי שהייתה החלום של חובבי רכב רבים בארץ ב-86', שנת הולדת 'אוטו', עם הנינה שלה. המבחן השני הפגיש את "המכונית של ישראל" בשנות השמונים עם המשפחתית הנמכרת ביותר בארץ בשנים האחרונות. שימושיות, אמינות – ואף מילה על הנאה מנהיגה.
על המפגש בין ה-205 GTi ל-208 GTi תוכלו לקרוא בעמוד XXX. אזהרת ספוילר - לא ממש הופתענו. אומנם ה-205 מאתגרת יותר וישירה יותר, אבל ה-208 מציעה יכולת כל כך יותר גבוהה, שלפעמים קשה להבין איך פעם חלמנו על ה-205 GTi.
אבל דווקא המפגש עם הסובארו DL גרם לי לחשוב יותר לעומק על איפה היינו לפני שלושים שנה ואיפה אנחנו היום; לפחות מהבחינה המוטורית. על פניו, המכונית המשפחתית התקדמה קדימה בצעדי ענק. בשנת 86' היו רב המכוניות המשפחתיות בארץ עם מנוע 1.3 ליטר בשל אפליית מיסוי. 65 כ"ס, פלוס-מינוס, עמדו לרשות הנהג, וגם עם תיבה ידנית נמשכה ההאצה ל-100 זמן ארוך כנצח במונחים מודרניים (17 שניות ב-DL 1300. המכונית הכי נמכרת בארץ ב-86'). היום רב המשפחתיות הנמכרות בארץ מציעות הספק כפול, ומאיצות ל-100 בתחום שבין 11 ל-12 שניות. למרות שהן כבדות יותר ועם תיבה אוטומטית. הן גם גדולות הרבה יותר, מאובזרות הרבה יותר, בטוחות פי כמה וכמה... מרשים מאוד, ויוצר את הרושם כי בעצם תחום הרכב מתקדם בקצב מהיר בהרבה משנדמה לנו.
צילום: מנהל
אלא שאם עוצרים לבחון את העניין לעומק, מגלים כי למעשה תחום הרכב – או לפחות תחום המכוניות המשפחתיות בארץ – מתקדם בקצב איטי למדי. אם נדלג לתחילת שנות התשעים, נגלה כי המשפחתית השולטת היא הסופר-לאנסר של מיצובישי. היא כבר מציעה מפרט שנשמע מוכר גם היום: מנוע 1.6 ל', 16 שסתומים, 113 כ"ס, תיבה אוטומטית עם ארבעה הילוכים – ו-12.3 שניות מאפס למאה. היורשת שלה בראשות הטבלה, מאזדה לאנטיס, מציעה מפרט טכני דומה מאוד, אבל קצת פחות הספק (109) והיא קצת פחות זריזה - 12.8 ש' ל-100. עוד דור קדימה, למאזדה3, והעניינים עדיין קופאים על שמריהם – אותו מפרט מנוע ותיבה, עוד פחות הספק (105 כ"ס), אבל איכשהו הביצועים השתפרו מעט, למרות צמיחה של כ-10% במשקל - רק 12.4 ש' למאה. עדיין יותר איטי מהסופר-לאנסר... רק כשמגיעים ממש לשנים האחרונות, פוגשים פתאום מפרט מעט שונה - מנועי טורבו הפכו לנפוצים יותר וכך גם תיבות עם שישה או שבעה הילוכים (או רציפות), ההספקים טיפסו לאזור ה-130 כ"ס וההאצה למאה השתפרה במעט. אם כי לא במידה דרמטית.
זה לא שהכל קפא על השמרים, כמובן. היו שיפורים אדירים בבטיחות והמכוניות גדלו מדור לדור, וכללו יותר ויותר אבזור. אבל בתחום הביצועים (ואגב, גם בצריכת הדלק המוצהרת) כמעט ולא חל שינוי במשך כעשרים שנה. בעצם, גם היום יתרון הביצועים של קורולה 2016 על פני סופר-לאנסר, לפחות על הנייר, אינו מוחץ. אותה מסקנה, אגב, נכונה גם לתחום הסופרמיני והמיני. וזה מוזר. כי באותו זמן תחום המכוניות ה"ספורטיביות", החל מהוט-האץ' וכלה במכוניות-על, קפץ קפיצה אדירה קדימה בתחום ההספקים והביצועים. נדמה שכל שנה היצרנים מוסיפים עוד כמה סוסים, מקצצים עוד כמה עשיריות שניה. ל-208 GTi יש כמעט כפול סוסים מל-205 GTi המקורית. למכוניות-על בסוף שנות השמונים היו בערך 400 כוחות סוס. היום הן מפיקות בערך כפול - וזה מבלי לכלול יצירות מטורפות באמת.
צילום: מנהל
אז מה קורה כאן? האם יש שני יקומים מוטוריים שנעים במקביל – אחד שבו השיפור בביצועים איטי, כמעט קפוא, ואחר שבו שיאים נשברים כל שני וחמישי? כנראה שכן. יקום אחד למי שהמכונית עבורו היא כלי תחבורה. עונה על צרכים בסיסיים ותו לא, לפחות בתחום הביצועים. איפשהו, מתישהו, נראה שמישהו החליט ש-12 שניות ל-100, פחות או יותר, זה מספיק טוב. ואולי זה בכלל בגלל משהו שטבוע בגנטיקה שלנו, שתאוצה קווית מעל רמה מסוימת כבר נתפסת אצלנו כ"מסוכנת", "מפחידה".
ויקום שני בשביל מי שהדגדוג הזה בבטן בתאוצה הוא סיבה לחיוך. שרכב, בכלל, הוא עבורו סיבה לחיוך ולא רק כלי תחבורה שאליו צמודה טבלת אקסל של עלויות דלק, תחזוקה וירידת ערך. בשבילנו, כמו אצל כל המכורים, המנה הבאה חייבת להיות חזקה יותר כדי לשמור על אותה רמת ריגוש. כדי לשמור על שצף האדרנלין טיפסנו מ-112 כ"ס בגולף GTI הראשונה ל-220 כ"ס בדור הנוכחי (או 230 כ"ס בגרסה החזקה יותר). ובשביל המכורים ממש, אלו שמצבם קשה ומעבר לכל תקווה, ישנן – מבלי לחרוג מתחום ההוט-האצ'! – ה-RS3 וה-A45, עם 367/360 כ"ס, בהתאמה, ונתון תאוצה שישאיר מאחור את הקונטאש, מכונית-העל הפרועה והבלתי נתפשת של ילדותי.
נקווה שבעוד 30 שנה היקום הראשון, זה שמתרכז במערכות בטיחות ונהיגה אוטונומית, לא יחנוק לנו את היקום השני, ועדיין יהיו לנו סיבות לחייך.
צילום: מנהל
