מבחני הדרכים שלנו מנסים לתת לכם, הקוראים, כמה שיותר מידע על המכונית הנבחנת – מרווח, ביצועים, נוחות, אבזור, צריכת דלק, יכולת דינאמית – במסגרת המקום במגזין ובגבולות יכולת הריכוז ההגיונית. יד על הלב – מי מכם היה שורד כתבה באורך עשרה עמודים על משפחתית חדשה?.
יש דברים שלא ניתן לבדוק במבחן דרכים הנמשך מספר ימים לאורך כמה מאות קילומטרים של נהיגה. אמינות, למשל, או טיב השירות במוסכי היבואן. יש דברים – כמו סחירות ושמירת ערך – שדורשים יכולת נבואה, ולכן גם בהם אנו לא נוגעים, למרות שהם מהווים שיקול חשוב בבחירת רכב חדש.
מבין הדברים בהם אנו כן עוסקים, יש לא מעט שהם סובייקטיביים – עיצוב, למשל, פנימי וחיצוני; או נוחות המושבים. אין מה לעשות – מה שיפה בעיני לא תמיד יפה בעיני גיא, והמושב שנוח לי לאו דווקא יתחבב על ישבנו של אלי. אבל אלו דברים שברורים לכל אדם סביר.
הבעיה שלי מתחילה עם שאלה מהותית, שלכאורה אנו אמורים להיות מסוגלים לענות עליה: "תמורה לכסף". השאלה "האם האוטו הזה שווה את הכסף?", בנוסח זה או אחר, לא רק חוזרת ונשנית בקרב הנעזרים בשירות הייעוץ שלנו, אלא מהווה גם לא פעם נושא לדיון סוער בסוף מבחן דרכים.
צילום: מנהלעשרה עמודים על משפחתית זה יותר מדי, אבל מה עם חמישה עמודים על E63 AMG S?
הבדלי אבזור עוד אפשר, לפעמים, לכמת לכסף, אבל ברב המקרים לא זה המצב, ואז והשאלה הופכת לקשה הרבה יותר. כמה שווה תצוגה עילית? כמה שווה נוחות נסיעה טובה יותר? כמה שווה רמת רעש נמוכה יותר בתא הנוסעים? כמה שווים עוד עשרים ליטרים בתא המטען?
הרי את המשימה הישראלית הממוצעת, שבה אדם יחיד נוסע אל העבודה ובחזרה, תבצע גם מכונית המיני הבסיסית ביותר. למען האמת, גם את המשימה של הובלת משפחה עם שני ילדים יכולה לבצע אותה מכונית מיני בסיסית. מקסימום מוסיפים גגון אם צריך מקום לעוד מטען. אפילו מכונית המיני עם המנוע החלש ביותר שנמכרת היום בארץ תגיע לאילת וחזרה, עם מזגן, ותעלה את הקסטל במהירות סבירה. לכן זו התמורה הטובה ביותר לכסף.
אלא שלפי אותו היגיון, לחם (שחור) ומרגרינה הם התמורה הטובה ביותר לכסף בתחום המזון. מקסימום קלוריות לשקל, עם שילוב עשיר של פחמימות, שומנים וחלבונים (ורגע לפני שמסתערים עלי רבבות הדיאטניות מבין קוראינו – זו רק דוגמא להבהרת הנקודה; אני לא באמת ממליץ לעבור לתזונה של לחם ומרגרינה).
אבל אנשים לא אוכלים רק לחם ומרגרינה, ולא קונים רק מכונית מיני בסיסית. לא כי יש להם כסף מיותר לשרוף, אלא כי יש מחיר לאוכל טעים יותר – ולנסיעה נוחה יותר, צפופה פחות, ברכב בטוח יותר. הבעיה היא להצמיד למחיר הזה ערך תמורה מדויק.
זה שונה מאדם לאדם, ואצל אדם נתון זה משתנה משימוש לשימוש. אז איך מחליטים אם רכב מסוים הוא תמורה טובה למחיר? איך מחליטים אם רכב א' נותן תמורה-טובה-יותר-למחיר מרכב ב'? והרי הקהל – אתם – דורש תשובה. "שווה או לא שווה?", אתם מתעקשים.
צילום: מנהל אז אנחנו עונים – לפי טעמנו וסדר העדיפויות שלנו, לפי השימוש הסביר ברכב האמור (לדעתנו). אבל האמת היא שאת התשובה האמיתית אתם צריכים לתת, כי רק אתם יכולים לתת. רק אתם יודעים כמה תעיק עליכם תוספת של 5000 שקלים למחיר הרכישה; רק אתם יודעים כמה קריטית לכם רמת הרעש בנסיעה או כמה יציק לכם הגה מחומר פלסטי מחוספס במקום כזה מצופה עור.
בקיצור, ויש לי הרגשה שכבר אמרתי את זה פעם – אין קיצורי דרך. אתם חייבים לקרוא את כל המבחן ולא רק את פסקת הסיכום, ואז לחשוב ולחשב אם הרכב הזה, בהתחשב באלטרנטיבות, נותן לכם תמורה טובה למחיר, או לא. ואם אתם עדיין לא מצליחים להחליט – אתם מוזמנים כמובן לצלצל אלינו לייעוץ.
*********************************
תופעת האופניים החשמליים, והתגובה הציבורית אליה, מזכירה לי את תופעת "טרקטורוני המשא" של לפני מספר שנים.
אז, כמו היום, הופיעו לפתע ברחובות כלי רכב מסוג חדש שעוררו זעם רב בקרב הציבור; אז, כמו היום, רבים מנהגי/רוכבי אותם כלי רכב היו בני נוער, שניצלו את האפשרות לעצמאות תחבורתית במסגרת תקנה חדשה; אז, כמו היום, אותם בני נוער הציפו את הרחובות בלי שקיבלו שום הכשרה תעבורתית מתאימה; אז, כמו היום, זו היתה הבעיה האמיתית, אבל משום מה הציבור, והמחוקק, תקפו דווקא את כלי הרכב; אז זה נגמר בתאונת דרכים אקראית (נערה נהגה בטרקטורון משא נגד הכיוון, כנראה לא חגורה, התנגשה ברכב שבא ממול, ונהרגה) שהיתה בדיוק הגפרור שהלינץ' הציבורי חיכה לו, וטרקטורוני המשא נדחקו אל מחוץ לכבישים בגלל בעיות בטיחות – למרות שהיו בטוחים בהרבה מהחלופה החוקית, קטנועים.
היום נראה שכולם מחכים לגפרור המתאים כדי לסלק את האופניים החשמליים מהמרחב הציבורי, תוך שהם מפספסים שוב את העובדה שהבעיה אינה בכלי התחבורה. כבר כתבנו כאן בעבר, שאופניים אלה מהווים כלי תחבורה עירוני מצוין ומהווים השלמה נהדרת לתחבורה הציבורית בישראל.
צילום: מנהל גם גיליון השטח עמוס וכולל מבחן השוואתי בין הוויילדקאט, הרייזר והמאבריק
הבעיה, אז כהיום, היא בעובדה שמאפשרים לאנשים נטולי כל הכשרה תחבורתית לעלות על הכביש הציבורי, ובמקרה של האופניים החשמליים גם על המדרכות הציבוריות. עובדה זו, בשילוב חוסר אכיפה, שגורם לרוכבי האופניים לרכב פחות או יותר איך שבא להם, יוצרת צירוף בעייתי מאוד. אני מקווה שמישהו במשרד התחבורה יבין מה מקור הבעיה ויפעל כדי לפתור אותה בהיגיון, ולא מתוך רצון לרצות אספסוף זועם; והאספסוף זועם, שלא יהיה לאף אחד ספק.
ואם יהיה לנו ממש מזל, אותו אחד גם אולי יבין כי כל ההתנהלות בנוגע לאופניים חשמליים היתה שגויה – החל מתקנת השעה שתוקנה (באיחור ניכר ביחס להופעתם) ופגה בלי שינסחו לה תוקף קבוע, דרך חוסר האכיפה וכלה בתקנה הקבועה שכוללת סעיפים הזויים. כך, למשל, לבני 14 מותר לרכב על אופניים חשמליים, אבל רק על שבילי אופניים. ואיך הם אמורים להגיע אל שבילי האופניים הללו ומהם? ומה קורה כאשר אין שבילי אופניים? והרי בעיקר אין.
אני מקווה כי אותו אחד יבין, ילמד ויישם בעתיד. כי אין ספק שהעתיד מזמן לנו עוד שפע פתרונות תחבורתיים יוצאי דופן שיאתגרו את מתקני התקנות במשרד התחבורה, ובאמת שכדאי לעשות זאת בצורה יעילה יותר.
צילום: מנהל
