חשוך וקר במדבר, קר מאוד. אני צריך להיות כבר אחרי מקלחת מחממת במלון בערד, בדרך לארוחת ערב עתירת אנרגיה, להשלים את מה שבזבזתי לאורך היום הארוך הזה. אבל אנחנו כאן – בין הרים וגבעות, איפשהו בין אום דארג' לכפר נוקדים – ולא ממש יודעים איך לצאת מ'כאן'.
כן, הלכנו קצת לאיבוד. הג'י פי אס הפסיק לעבוד, ובחושך קל לפספס את סימון השבילים. אני על ההגה, יפתח, המדריך שלנו, יושב לצידי ומנסה נואשות למצוא איזה רכס מוכר בחשכה. הוא מכיר היטב את האזור – אבל לכו תמצאו גבעה מוכרת בלי היכולת לראותה. חשוך לאללה במדבר כבר אמרתי? וקר. קור מהסוג שחודר דרך כל שכבות ההגנה, ארבע, במקרה שלי.
עמק חפר - חרמון
ערפילי הבוקר מתרפקים על שדות עמק חפר בעוד אני וחברי למסע עומדים באמצע על שביל שדות ומחכים להסעה שתיקח אותנו לנקודה הצפונית ביותר בישראל – בדרך המהירה ביותר שניתן – מסוק! פחות מ-40 דקות מרגע שהרוטורים הפרו את שלוות הבוקר, ואנחנו כבר מול פסגת החרמון. ארץ הקודש נראית הרבה יותר טוב – והרבה יותר קטנה – ממעוף ציפור.
מה שחיכה לנו בחניון התחתון של אתר החרמון הבהיר לי סופית שמדובר באירוע רציני – וגדול. על הפקתו אמונה חברת 'כפרי-דרייב', בשיתוף יבואנית קאן-אם לישראל, 'עופר-אבניר'. כמה גדול? 41 צל"צים, שני כלים חלופיים (למקרה של תקלה שתשבית כלי) הנגררים מאחורי צמד רכבי סיוע, שאחראים גם על שינוע הדלק, חלקי החילוף, כבודת המשתתפים ועוד. שבעה אנשים בצוות הסיוע – חוץ משלושת המדריכים – ו"מטבח-שטח" מאובזר היטב. בקיצור, כל מה שצריך בשביל לחצות את ישראל בשטח בנוחות, ולסיים בשלום.
צילום: רונן טופלברג
700 ק"מ לנקודת הסיום
08:30, מנשנשים ארוחת בוקר קלילה, צוות הסיוע סיים את ההיערכות, וצחי כפרי אוסף את המשתתפים לתדריך יציאה. בלי הרבה עיכובים אנחנו עולים על הכלים ומתחילים בתנועה דרומה. אנחנו מחולקים לשלוש קבוצות, כשאת היום הראשון אני מעביר עם צחי בכלי המוביל – מאווריק R1000 ארבעה מושבים – ומיד מגלה שאני בבעיה: צחי, שיקרא מעתה והלאה "החוליגן", לא מוכן להעביר אליי את המושכות ומתעקש לנהוג בעצמו לאורך היום (היה לו תירוץ משכנע, שלא ממש שכנע אותי). אני נאלץ להתנחם בעובדה שאוכל ליהנות יותר מנופי הצפון המהממים בתקופה זו של השנה, לבחון את המאווריק החדש מזווית של נוסע, וגם בעובדה שניתן לי עוד דבר שאוכל לבכות עליו לעורך.
אנחנו מתחילים על כביש 98 לכיוון נווה אטי"ב, ומיד חותכים לשביל חקלאי שיוביל אותנו לעורף היישוב והחוצה. מזג האוויר שקיבל את פנינו פשוט מושלם; שמש חמימה מעלינו מתעקשת לייבש את מעט הבוץ שעוד שנשאר, הטמפרטורה מאפשרת הורדת שכבות הגנה, ומראות הגולן המוריק פשוט מחממים אותך מבפנים החוצה.
פנינו לציר הנפט ונחל עורבים, בואכה מושב יונתן. קצב הנסיעה נע בין איטי עד עומד (רייזר 900 חדש לחלוטין עם נזילת מים...), למהיר יחסית, אפילו מאוד. על הגברת הקצב אחראי "החוליגן", שמעביר בקשר מסרים בסגנון "נו מה יהיה אתכם, זקנים? אתם על קולנועיות או על רייזרים?!". ואני? כמו ילד טוב במושב הנוסע, מביט על הנוף וחושב בעיקר על איך לעזאזל אני עובר למושב השמאלי, זה עם ההגה מולו. אנחנו צפויים לכסות כמעט 200 ק"מ ביום הראשון, שייקחו אותנו דרך 'עין-שריר' (עין שוירח), קיבוץ האון, צמח, כנרת, נחל יבניאל ודרומה לרמת סירין. משם, דרך נחל תבור, נעשה דרכינו לקיבוץ 'ניר-דוד', שם נעביר את הלילה הראשון בבקתות עץ הסמוכות לנחל 'האסי' (נחל עמל).
צילום: רונן טופלברג
ניר דוד - ערד
07:30, היום אני מצטרף לקבוצה השנייה, כשהפעם אין חוכמות ואין תירוצים – אני על ההגה מעכשיו ועד אילת!
המאווריק שלנו זהה לזה של "החוליגן", רק שהוא ה"פרד", הנושא על גבו את רב הציוד החיוני. זה אומר הרבה יותר משקל, בעיקר על הסרן האחורי – וההשפעה על המתלים מורגשת מיד. תוואי הנסיעה היום מאפשר קצב גבוה יותר, פועל יוצא של הטופוגרפיה המשתנה בבקעת הירדן. אנחנו עם הפנים לכביש 90, לכיוון פצאל, ונופי הבקעה – אותה חצינו בזמן שיא – הנגלים מולנו כמעט ומצליחים להסיח דעתי ממעשה הנהיגה. ממשיכים לצומת אדם, עולים על תוואי גדר המערכת (עוקף יריחו) הישר אל צומת קליה לעצירת תדלוק.
המאווריק, כמו דומיו, מומחה בלהפוך אדם מן מניין לנהג סופר-מיומן, או לפחות להרגיש כזה. הגוף הארוך מעניק לכלי יציבות גבוהה, גם במהירויות ממש גבוהות. ההיגוי אמנם לוקה בדיוק, אבל ברגע שמתרגלים זה פחות מפריע. המנוע, עם קצת מעל 100 סוסים, מעניק הררי כוח זמין, ומפתה תמיד לתת עוד גז – אז אני נותן. יפתח מצדו, עסוק עכשיו לא רק בלנווט אותנו בבטחה, אלא גם בסימון המופנה אלי כדי שאוריד קצב ואשמור על השיירה מאוחדת. מוריד קצב. מהצד שני, כמה משתתפים חולי גז לוחצים עליי להגביר קצב, אז אני מגביר שוב, וחוזר חלילה, עד לנקודה בה אחד המשתתפים מחליט לבדוק איזו תעלה לעומק, וכולם נרגעים...
אנחנו ממשיכים למצוק ההעתקים ונחל דרגות (דרך נחל עוז, נבי מוסא ונחל קדרון), שם נאכל ארוחת צהריים "ממונגלת" לנופי ים המלח. על ההמשך לכיוון ערד קראתם בפתיחה, נשאר רק להוסיף כי מעבר להליכה לאיבוד, לקור ולחושך, גם בעיות מכאניות החליטו להצטרף לחגיגה: תקר, מוט היגוי שבור (בשיירה שלנו) ומשאבת דלק גמורה (בשיירה השלישית), שגררו כאוס במדבר.
"החוליגן" הצמיד אלינו את חברי קבוצתו והלך לעזור בחילוץ. בינתיים, הצלחנו אנחנו למצוא את סימוני הדרך שהובילו אותנו חזרה. מעט אחרי הצטרפו אלינו גם חברי הקבוצה השלישית, וכך יצא שאני הובלתי את כל השיירה הארוכה לכיוון ערד – קפואים, אך בריאים, שלמים ובעיקר מרוצים, אל המלון המיוחל.
צילום: רונן טופלברג
ערד - אילת
07:30, היום האחרון. שלוש הקבוצות נוסעות יחדיו אל 'מעלה יאיר' שיורד (אז אולי בעצם זה 'מורד יאיר'?) אל ים המלח. ממשיכים בקצב מהיר בנחל פרצים, עוברים דרך ציר 'אז-גז' ומפעלי ים המלח, שם עוצרים להפסקה קצרה, וממשיכים לסיום המקטע בעין תמר. ואז אנחנו מגיעים לשיא המסע מבחינתי: 'נחל אמציהו'.
יפתח מכין אותי ואת יתר חברי השיירה כי פה אין מה להסתבך, פשוט לנסוע בתוואי השביל בין הסלעים המקיפים אותנו משני הצדדים, לתת כמה שיותר גז – וליהנות כמה שיותר. אני, כמוביל, לא נאלץ לסבול אבק של אחרים, מה שמאפשר לי לייצר קצב מהיר, מהיר מאוד. המאווריק משתף איתי פעולה בצורה נהדרת, למעט משיכה שמאלה במהירות גבוהה, שהכלי פיתח ביום אתמול (סלע? איזה סלע? לא פגעתי בשום סלע!). אבל זה לא עוזר לו, ואני ממשיך ללחוץ הכי חזק שאני יכול. זה מרגיש שגם סבסטיאן לואב לא יוכל לעקוף אותי בנקודה זו – כלי מחניף ומרומם אגו כל כך, שמבהיר לי איך ולמה אנשים מוכנים לשלם כל כך הרבה תמורתו.
סוף הקטע המהיר מגיע מהר מהרצוי, ושוב שלוש הקבוצות מתאחדות ונעות בנסיעה מנהלתית דרך קיבוץ חצבה לכיוון עין יהב לארוחת צהריים. בנקודה זו השיירה מתפצלת, כשחלק מהמשתתפים ממשיכים על גדר המערכת ישירות לאילת, והיתר ממשיכים בשתי קבוצות להמשך המסע דרך נחל פראן. עכשיו אני בקבוצה של אבי, ולוקח את המושכות של מאווריק 1000 שני מושבים.
ההבדל מורגש מיד; ההגה קל משמעותית, והתחושה היא שהוא פחות מדויק. הוא גם מרגיש יותר עצבני על אותם שבילים מהירים, פועל יוצא של בסיס הגלגלים היותר קצר. גם התגובה לפקודת הדוושה מעט יותר חדה, תולדת המשקל הנמוך יותר.
לקראת השעה 16:00 אנחנו מגיעים לפונדק רמון ("כושי") לתדלוק של אדם (קפה) ומכונה. ממשיכים דרומה על ציר הנפט בתוך נוף מדברי משכר, משתעשעים קצת במעלה גרופית, וממשיכים אל הדיונות הסמוכות לקיבוץ יוטבתה. מנקודה זו שוב מתאחדות הקבוצות, ואנו ממשיכים באור בין ערביים על גדר המערכת עד לכניסה הצפון-מזרחית לאילת. זהו, הגענו.
חבל שהחזרנו את סיני, הייתי ממשיך בכיף עוד יום או יומיים עד שארם א-שייח.
חזרה למציאות
שלושה ימים, בערך 700 ק"מ (על הקרקע, המסוק לא נחשב), ומבחינתי אין בעיה להסתובב ולעשות את כל הדרך חזרה. זו כנראה התשובה הטובה ביותר לשאלה "איך היה?".
כיף. כיף גדול. השתתפות במסע שכזה היא לא עניין זול (החל מ-2900 שקלים לאדם). ועדיין, אני חושב שחוויה כזו היא בגדר חובה, אם לא פעם בשנה, אז לפחות פעם בחיים.
צילום: רונן טופלברג