שני כלי רכב שהתארחו אצלנו החודש גרמו לי להרהר על מהות המושג "יותר מדי", ועל כמה הוא סובייקטיבי. לא רק במשמעות של הבדל בין אדם לאדם, אלא אפילו בין רגע לרגע ומקום למקום. הראשון היה הקאן-אם מאבריק טורבו. על המבחן המעט טראומטי תוכלו לקרוא בכתבתו של אלדד "אופס באתי מהר מדי" שלנו, במדור "שטח", אבל אני רוצה לדבר איתכם על משהו אחר. מתי "יותר" הופך ל"יותר מדי". אומנם האמרה החביבה על חובבי הרכב היא ש"אין דבר כזה יותר מדי כח", אבל האמת היא שדווקא יש דבר כזה – לפחות בהנחה שנהיגה בשבילך היא יותר מהתפרעות חוליגנית. מנוע חזק מדי (ביחס ליכולות השלדה והמתלים) יגרום לנהג לרכז יותר מדי תשומת לב במינון מדויק של הכח, כדי לא לקרוע את אחיזת הצמיגים ולאבד אחיזה, וישאיר לו מעט מדי משאבים פנויים לשאר מרכיבי הנהיגה. מיק דוהאן, אחד מרוכבי הגרנד-פרי הגדולים של כל הזמנים, העדיף בזמנו, כשהתחרה עם הונדה ב-GP500, מנוע מעט חלש יותר, אבל נשלט יותר, שאפשר לו לרכב טוב יותר – ולנצח. ואיך כל זה קשור למאבריק טורבו?
פשוט – המאבריק 1000 חזק מאוד; המאבריק טורבו כבר חזק מדי, אלא אם קוראים לך יובל שרון או שאתה מתחרה במרוצי באחה. בהנחה שאתה לא זה ולא זה, לא רק שעודף הכח לא יהפוך אותך למהיר יותר בסך הכל, אלא יש סיכוי לא רע שתהיה מהיר יותר דווקא עם האלף האטמוספרי (ואולי אפילו עם איזה 800, חס וחלילה), שלא יתיש אותך בניסיון לאלף את המפלצת. ובכל זאת, נראה שהטורבו נמכר כמו לחמניות טריות (ובכלל, כל קטגורית הצל"צ היקרים נמכרת בקצב מדהים, שגורם לך לתהות אם הכותרות בעיתונים על אנשים רעבים, מדברות על המדינה שלנו, או מדינה אחרת – אבל זה נושא לדיון אחר). למה אנשים מן הישוב, שלא מתחרים על בסיס קבוע קונים את הטורבו? כי התרגלנו, כצרכנים באופן כללי ולאו דווקא בתחום הרכב, לקנות מפרטים. אנחנו קונים טלוויזיה לפי האינצ'ים, טלפון סלולארי לפי הרזולוציה של המסך, מצלמות לפי הזום – וצל"צ לפי ההספק. הרי אם כבר שמת סכום שמספיק לקניית רכב פנאי מאובזר היטב על כלי רכב חד-ממדי כמו צל"צ, אתה רוצה שהוא יהיה הכי הכי, ולעזאזל מה צריך.
.JPG)
צילום: אילן קליין, תומר פדראלדד "אופס באתי מהר מדי" שלנו בתצוגת תכלית. כן, זה לא נגמר טוב...הכלי השני הוא ה-SLK AMG. כאן דווקא לא מדובר באיזו שיאנית הספק מופרכת – אחיותיה לתת-המותג הספורטיבי חזקות יותר ומאיצות מהר יותר. אבל אף אחת מהן לא רוקדת כמוה על הכביש המפותל. בעידן בו הבון-טון הוא מכוניות שאוחזות כמו שר בכסא ודורשות אלימות ברברית כדי לשבור אחיזה, עידן בו אנחנו לא פעם מלינים על זה שאתגר הנהיגה הולך ונעלם, ה-SLK מגיעה כמו משב רוח מרענן מהעבר. בעצם, יותר בסגנון של טורנדו. נסו לנהוג איתה מהר על כביש מפותל עם בקרת יציבות מאולחשת, בעיקר אם האספלט לא מהסוג הכי אוחז, ותקבלו יותר כשכושי זנב מאשר אם תכנסו ל"תנו לחיות לחיות" עם שק אוכל לכלבים. גם כאן, כמו במאבריק טורבו, נדרשים מהנהג המון ריכוז, אינסטינקטים מהירים ושליטה מוטורית עדינה מעולה ברגל ימין. היא תהיה פחות מהירה על כבישים כאלו ממכוניות שעולות חצי ממנה או אפילו פחות. היא תעייף את הנהג הרבה יותר מרב המכוניות – אבל אם אתה במצב רוח הנכון, היא כיף טהור. מורחת חיוכים על הפנים ושואבת קריאות אושר ממעמקי הבטן.
השאלה היא אם היא לא חוצה את הגבול ל"יותר מדי". גיא, שבילה איתה ביום הצילומים, טוען שכן. הוא אוהב סגנון נהיגה חלק יותר, חוליגני פחות, ואולי גם לא נחה עליו הרוח הפרועה שנחה עלי כשיצאתי לבחון אותה. אז מהו המינון המדויק לכיף? איפה עובר הגבול בינו לבין "יותר מדי"? מתי ה"רוצה" לא רק עולה לנו יותר כסף, אלא גם פוגע בביצועי השורה התחתונה? אי אפשר להגיד – זה תלוי ביותר מדי משתנים: מי, מה, איפה, למה ומתי. וטוב שכך – תארו לעצמכם שהיתה נוסחה ברורה לעניין הזה, קו ברור וחד, משורטט בטוש בלתי מחיק, שמסמן את הגבול בין כיף למוגזם; איזה עולם משעמם זה היה, בו כל היצרנים מתיישרים לפי הקו הזה, ומייצרים מכוניות בעלות אופי זהה. אנחנו לא זהים, לא קבועים, משתנים מרגע לרגע – מגיעים לנו כלי רכב מגוונים שיענו על כל צורך, וחשוב מכך – על כל רצון.
צילום: אילן קליין, תומר פדריונדאי i20 וגשר. רק תומר פדר יכול לגרום לזה להיראות ממש טובמבחנים אחרים החודש גרמו לי לחשוב על הצד השני של הלוגיקה, על המושג "מספיק". מה זה אומר בעצם? והאם "מספיק" זה מספיק טוב? או שצריך לשאוף ליותר? וכמה כדאי להקריב – בכסף בדרך כלל – בשביל יותר מ"מספיק"? קחו את יחידת ההנעה של ה-i20 למשל. היא זכתה לביקורת במבחן ההשוואתי שערכנו לה מול הפאביה, ולא רק בגלל שעימתנו אותה מול אחת מיחידות הכח הטובות בקטגוריה. "100 כ"ס וארבעה הילוכים? מתי יונדאי יתעוררו?!" היה הלך הרוח מצד כמעט כל מי שיצא לי לדבר איתו על הרכב. אבל האמת היא שהרכב מתנייד בקצב סביר בהחלט. הוא לא "עגלה", התיבה עובדת יפה ויחסי ההעברה מחולקים טוב, ורק לעיתים נדירות אתה מוצא עצמך מתוסכל מהעדר כח. או רכבי הפנאי שבמבחן המשווה שלנו, "ג'יפ" עם מנוע 1600?! אלוהים ישמור! אלא שבעצם הם זזים לא רע, אפילו הסובארו, ורב הזמן לא יחסר לך כח. האם באמת שווה לשלם כ-15,000 שקלים רק עבור עוד כמה סוסים, כמה שניות בתאוצה מעמידה למאה?
למה לא להסתפק ב"מספיק"? אין ספק, לא פעם זו ההחלטה הצרכנית הנבונה יותר, אבל אם היינו – בני האדם כגזע – מסתפקים ב"מספיק", כנראה שעדיין היינו צדים ומלקטים למחייתנו. זו השאיפה ליותר – יותר טוב, יותר הרבה, יותר מהר – שמניעה אותנו קדימה יותר ויותר מהר. נשאר רק לקוות שאין איזה מחסום או סיבוב מסוכן בהמשך הדרך...
צילום: אילן קליין, תומר פדר
