ר' בן 45, מתחרה במרוצי ראלי:"שמע אריאל, נמאס לי, באמת. שנתיים לא היה לנו מרוץ. סיפרו לנו סיפורים על חוק הספורט המוטורי, בלענו צפרדעים כאילו אנחנו בארוחת ערב במסעדה פריזאית, כי באמת האמנו שנוכל לתת גז אמיתי, חוקי ומוסדר במדינה הזו. אבל שנתיים לא היה כלום. אין ליגה, אין מרוצים. רבע מיליון שקל עלה לי האוטו שיושב ליד הבית ומעלה אבק. אסור לי להתאמן איתו, כי לפי החוק החדש אני יכול לעשות זאת רק במסלול מסודר. יצא לך לראות כאלו בסביבה? וואלה, גם לי לא. עכשיו הודיעו על מרוץ ואני לא יודע מה לעשות. הספונסרים עזבו, ת'אמת לא ממש מאשים אותם. אף אחד לא רואה את המדבקות שלהם כשאוטו יושב בחניה. אני חייב לארגן צמיגים, אלפיים שקל חתיכה, בשביל מרוץ אחד. ננסה לארגן איזו הנחה. נשבע לך שנמאס לי. אולי נעביר את האוטו לקפריסין ונתחרה שם באיזו ליגה. לא מתקדם פה כלום לשום מקום. אתה בא למרוץ בשישי? יופי, יופי. רק עשה לי טובה אל תספר עליו לאף אחד. בשביל להרים אירוע עם קהל צריך ביטוח יקר ואישורים מכאן ועד לדקאר. אז עושים אירוע בשקט בלי קהל. שאף אחד לא יראה ויישמע. תכל'ס, אני מבין למה אף אחד לא רוצה לשים על זה כסף. תאמין לי אריאל, זה חוק אנטי ספורט מוטורי זה. היה כאן הרבה יותר ספורט לפני ה'חוק' הזה. הרסו לי את החיים. נשבע לך".
ג' בן 50, עיתונאי רכב:"שמע אריאל, נמאס לי, באמת. הזמינו אותי להשקה של מכונית ספורטיבית, עד למסלול אסטוריל גררו אותי. אין לי כבר כח לנסיעות האלה. הייתי צריך להגיע לשדה בשלוש לפנות בוקר והמטוס היה אמור להמריא בחמש. לא היה אמור, הוא באמת המריא בחמש. הבעיה היחידה הייתה שלא עליתי עליו. אני התעוררתי בשש בבוקר באותו יום, כשהוא כבר היה מעל אי יווני כזה או אחר. מה אומר לך, פאדיחה רצינית מאוד. בכל שנותיי לא פספסתי טיסה. למזלי הצלחתי לעלות על הטיסה הבאה באותו יום אחה"צ.
צילום: מנהל
פספסתי את מסיבת העיתונאים ואת הקוקטייל הרשמי – וזה הכניס אותי לדיכאון עמוק. הקוקטיילים האלה הם תמיד זמן טוב לטעום אלכוהול משובח ולקשקש על המכונית החדשה עם מי שבנו אותה. לפעמים מגלים שם סודות נחמדים. כשהגעתי למטוס הדיכאון שלי התגבר שבעתיים. מחלקת העסקים בלופטהנזה הפכה מסאלון שמימי ומפנק, למחלקת תיירים לכל דבר. אתה יושב בכיסאות הרגילים – רק שלא מושיבים אף אחד במושב האמצעי. יותר מרווח מרפקים אפשר לקרוא לזה. זה כבר באמת דיכאון. כשהגעתי באמצע הלילה לפורטוגל, חיכה נציג של החברה המארחת עם מכונית שרד. גדולה, מפוארת ונחמדה כזו. לא רע. למלון הגעתי כשיש לי שעתיים לישון ואז צריך להתייצב במסלול ולהרביץ הקפות. זו עבודה קשה, אני אומר לך. אנשים לא מבינים את זה. ובשביל לעצבן עוד יותר, נתנו לנו רק עשר הקפות על המסלול. וגם האטו אותנו בישורת. תת-תנאים אני אומר לך. לא נותנים לבן אדם להתבטא. אחר כך בטרקלין לפני הטיסה, נפל לי הסיגר לתוך הקוניאק. הרסו לי את החיים. נשבע לך".
ו' בן 34, 6 פעמים אלוף העולם ב-motogp:"שמע אריאל, נמאס לי, באמת. סוף-סוף אני על אופנוע נורמאלי אחרי הסיוט עם החבר'ה מאיטליה. הקבוצה הנוכחית שלי, היפנית, לוקחת את העבודה ברצינות. בונים לי כל יום אופנוע אחר ולא מפסיקים לפתח. חוץ מלהמציא דלק שיודע להתרבות – הם אשכרה עושים הכל. ואני כבר לא ילד, אתה יודע. אני נותן כל מה שיש לי אבל הרוכבים הספרדים המטורפים האלה הורסים לי את החיים. מתייצבים למרוצים כמה שעות אחרי ניתוח, משנים את צורת וקצב הרכיבה שלהם בין מרוץ למרוץ, לא מפסיקים ללמוד, להתקדם ולהתפתח. אלו לא בני אדם, אלו רובוטים, בחיי. אין לי כוח לשטויות האלה כבר. אני רוצה ליהנות מהחיים. בניתי לי מסלול עפר מאחורי הבית ואני נותן שם גז והחלקות כל היום, תענוג. מה אני צריך את הסיזיפיות של לרדוף אחרי עשיריות שנייה.
צילום: מנהל
אבל עזוב. החודש הגענו ללגונה-סקה. אתה זוכר איך תקעתי שם את סטונר לפני כמה שנים, ב'קורק-סקרו'? אחת העקיפות הגדולות של הקריירה שלי. נשבע לך, אחרי המרוץ ההוא נסעתי אל נקודת העקיפה במסלול ונישקתי את האספלט. אשכרה ירדתי על ארבע. אבל עכשיו, בלגאן. אחד הילדים הספרדים – בעונה הראשונה שלו באליפות ובפעם הראשונה שלו על המסלול הזה – קובע את הזמנים הכי מהירים! אחי, אני לא יודע אם פתחת פעם גז בלגונה-סקה על אופנוע – זה פאקינג מסלול מפחיד. בקיצור מזנקים למרוץ, הילד הספרדי פתח קצת דרדרלה אז עקפתי אותו. תוך שלוש הקפות בפניית ה'קורק-סקרו' הוא עוקף אותי מבחוץ על העפר! בדיוק כמו שעשיתי לסטונר. הייתי בהלם. לא תפקדתי יותר. הוא כמובן ניצח, אני סיימתי שלישי. עזוב, אני הולך הביתה לשבת עם החברים להירגע קצת, לשמוע את בוב מארלי שאני כל כך אוהב. הרסו לי את החיים. נשבע לך".
