הורה שוכח תינוק כפות לכיסא בטיחות הממוקם על המושב האחורי של מכוניתו. מאוחר מדי הוא מגלה את הזוועה. החום לא משאיר לתינוק סיכוי. אני לא יכול לדמיין את גודל המכה שנוחתת על משפחה כשאסון כזה פוקד אותה. לעצב הנורא מתווספת בהכרח תחושת אשם שאין לו כפרה, תחושת בושה איומה. איך לעזאזל זה קורה, ומה ניתן לעשות כדי למנוע אסון כזה?

אני חושב, למרות שלא חקרתי מקרה כזה לעומק, שהסיבה לאסון כזה דומה מאוד לסיבות שגורמות למרבית תאונות הדרכים בעולם – חוסר תשומת לב. אדם נוסע ומוחו טרוד בעשרות דברים שונים. המרואיין ברדיו מרגיז אותו, השיחה הסלולארית הטעונה מאתגרת את מחשבתו ויש גם את הכביש והנהגים המטומטמים האלו, שהוא חייב להתרכז גם בהם. ואז הוא מגיע לסביבת הבית או העבודה, מקום מוכר. הנהג מרגיש נוח בסביבה בה הוא מכיר כל קמט בכביש ומוריד את רמת הריכוז, כאילו מעביר את הנהיגה ל'מצב אוטומטי'. במידה והוא לא גורם לתאונה במצב הזה (ובדרך פלא לרב זה לא קורה), הוא מגיע לביתו כשמוחו כבר מזמן לא נמצא באזור המכונית, לא במי שבה וגם לא בזה שמחוצה לה. הוא מכבה את הרכב, נועל את המכונית בתנועה אוטומטית והולך. התינוק נשכח מאחור, ממש כמו חפץ אחר, נאמר המחשב הנייד או הקניות מהסופר. אלא שכשמדובר בתינוק זה אסון.
צילום: מנהל
יותר תאונות קורות ליד הבית, הסופר השכונתי או המשרד מאשר בכל מקום אחר. המעבר לנהיגה שאינה מרוכזת גורמת לנו לטעות, לא לשים לב, לשכוח. אם נדע לפתור את הבעיה הזו, נוכל למנוע חלק גדול מאוד מתאונות הדרכים בזה מובן הרחב יותר, כולל אלו בהן תינוקות נותרים לבדם במכונית לוהטת.
האם יש דרך לשמור על ריכוז גבוה במהלך כל הנסיעה? כנראה שלא. העולם של היום מספק יותר מדי גירויים ולחצים על מנת שנוכל לשכוח מהכול ולהתרכז רק במשימה המאתגרת של הנסיעה בכבישים. ושוב, כדאי שנזכור שרמת הריכוז הזו מספיקה ברב רובם של המקרים. אנחנו עשויים לשכוח לפנות בפנייה הנכונה, לא לזכור איך פתאום התרחשה קפיצת הדרך שהביאה אותנו הביתה, לפעמים אפילו נחצה צומת באור אדום מבלי לתת את דעתנו לכך בכלל. ובכל זאת, בחלק הארי של המקרים - נגיע למקום חפצנו בשלום. התאונה קורית כשמשהו משתנה - מישהו קופץ לכביש, אחרי הפיתול חונה מכונית שאף פעם לא חנתה שם קודם - או כשיש שינוי בסדר היום, כך שהפעם דווקא הבעל לוקח את הילד אל/מהגנון.

אבל אם לא ניתן לשמור על ריכוז גבוה כל הזמן, מה בכל זאת ניתן לעשות? לנושא שכחת התינוקות במושב האחורי ניתן לייצר פתרונות טכנולוגיים. רעיון לשמירה על ריכוז ברגעים הנכונים, העלה ידידי ראם סמואל, מטובי המדריכים לנהיגה נכונה ובטוחה בישראל. הוא מכנה אותה בשם 'הנורה האדומה'. גם הוא סבור שלא ניתן לשמור על ריכוז גבוה בכל זמן הנהיגה, ולכן בחר למצוא דרך לזהות את הרגעים בהם הריחוף הרגיל לא מספיק, וצריך להיות במלוא הריכוז. כשאנחנו מזהים מקרים בהם יכול הכביש להפתיע אותנו, עלינו ל'הדליק נורה אדומה' במוחנו ולהתכונן לכך. דוגמה מעניינת היא צומת מרומזרת. ראם טוען, ובהגיון רב, שדווקא בצומת שהרמזור שמקדם את פנינו בה הוא ירוק, עלינו להדליק לעצמנו נורה. יש מצב שבמאונך לנו, נהג לא מרוכז אינו מבחין באור האדום. "כשהאור שמולנו אדום, עלינו לעצור - ולשם כך לא נחוצה דריכות גבוהה" מסיים ראם את הדוגמה.
צילום: מנהל
אני מציע להורים לתינוקות, לאמץ את השיטה ולהדביק מדבקה של נורית אדומה (או של תינוקם) במקום בולט מולם. כשהם ליד ביתם או מחוז חפצם הם צריכים לזכור להדליק את הנורה במוח. זה נשמע פשטני, אבל מניסיון אישי, זה משפר את רמת הריכוז בנהיגה.