פורמולה ירושלים 2013
הכול עדיין מתרוצץ לי בראש: החוויות, הריחות, הקולות והמראות. זיכרונות העבר והתקוות לעתיד מתערבלים בראש ומערפלים את המחשבה. מקליד ומוחק, ושוב מקליד אך המחשבות בשלהן – לא נרגעות לא מאטות,לא מרפות. איך אפשר לכתוב טור אישי על אירוע שעדיין דוהר בעורקי במהירות של... נו טוב, אהיה בנאלי ואכתוב את זה, במהירות של פורמולה 1.

אני בפנים!
יום ראשון בוקר (9 ביוני). מסיבת עיתונאים של פורמולה ירושלים. הנהגים הזרים עוד לא הגיעו. חלק מהישראלים כאן. אהוד לביא למשל. בן גילי, יריב במרוצי אשקלון אותם ארגנו פרדי ואני. "יש לך עדיין רישיון מרוצים" הוא שואל. עניתי בחיוב "אז תצטרף אלי למכונית באירוע" הוא יורה. הלב מעלה טורים. "אני נוהג"? העזתי, "אם יהיו שני מקצים – בשמחה" הוא משיב. בסוף, היה מקצה אחד, הקפה בודדת. ישבתי בכסא הנווט, פתחתי חלון, נפנפתי בידי לעשרות אלפי הירושלמים והלא ירושלמים הצוהלים, ובראשי רצו מילותיה בנות האלמוות של חנה סנש – "שלא יגמר לעולם".
וזה נגמר, מהר. או בעצם, אולי זה רק מתחיל... חמסה-חמסה.

יום חמישי בוקר
מגיע מוקדם לירושלים עם חששות בלב. היחצנים הבטיחו שתהיה חניה ויהיו סידורי עיתונות אבל אין לי כלום ביד, גם לא אישור כניסת משתתפים שאהוד הבטיח לארגן. אבל איכשהו, הכול מסתדר. החנייה קרובה מאוד וממתינה, גם האישורים לי ולצוקרמן (הצלם) מסתדרים. אם (או כאשר) יהיו אירועים נוספים בסדר גודל כזה, צריך לשפר את נושא הטיפול בעיתונות. אולי כדאי שמישהו מהיחצנים ייסע לאירוע פורמולה בחו"ל. שם עושים את זה שנים וכדאי להשקיע וללמוד איך.
צילום: רונן טופלברג, גלעד קוולרציק ותומר פדר
תודה ל-'Pit Stop' על חליפת המרוצים התקנית

המסיבה
בתוך המתחם מסיבה של נהגים. חלקם ותיקי אשקלון, חלקם הצטרפו במהלך השנים. את חלקם אני זוכר עם שיער שחור וטמפרמנט אדום שקהה עם השנים, מתחבק עם מישל גדז' שניצח עונה שלמה באשקלון מבלי להפסיד מרוץ; מחליף הלצות עם ניר בן ארי "מאלף ההנעות האחוריות", ועם ויקי אסולין שגם לו כמו לניר יש בנים הנוהגים במרוצים. גם הלל שם, ועידו הגדול, שהתחרה כמו גם ניר ברקת בראלי פריז דקאר. וילדים על קארטינג וילדים על אופנועים. גם און כאן – מדריך ונהג, וקבוצת המרוצים המרעננת של אוניברסיטת בן גוריון עם המכונית שבנו. אני לא אזכיר אל כולם, אין די מקום לזה, אבל אומר שמכיוון שאף אחד לא היה אמור וצריך להתחרות בשני – האווירה הייתה נינוחה וחברית. הייתה שמחה והתרגשות – ואני התמסרתי.

ראש העיר
למרות שלא היה מרוץ, יש מנצח אחד גדול, ענק. קוראים לו ניר ברקת והוא ראש העיר ירושלים. תוך שנה, הצליח ראש העיר להגשים חלום שאני חולם כבר למעלה מ-20 שנה. בדרך, התגבר על כל הבירוקרטיות האיומות של המדינה שלנו, רתם את המשטרה, ניצל את קשריו האישיים כדי לרתום לטובת עירו את הסוס הצוהל של פרארי והרים פרויקט שמעט חלמו שיצלח. ניר ברקת הוכיח, שמנהיג אמיתי בישראל מסוגל להרים פרויקטים גדולים, תוך גיוס כספי ספונסרים וקיצור תהליכים. אני מקווה ששר האוצר הצעיר שלנו, מביט, מקנא והעיקר – לומד. זה אפשרי, עובדה!
צילום: רונן טופלברג, גלעד קוולרציק ותומר פדר

הראיונות
נכנס לאוהל הממוזג. הנהגים הזרים כאן וסביבם עיתונאים ציניים וקרים שהפכו כולם לגרופים ליום אחד. כן, זה כולל אותי. אריאל מראיין עבור ערוץ הווידיאו של ישראל היום, את מקס ביאג'י, אגדה על שני גלגלים ואלוף העולם מכהן. דמותו הרחבה של אריאל מתחלפת לי לרגע בזו הגבוהה והצנומה של טל שביט. עם כל הכבוד והאהבה שלי לאריאל – זה טל שאמור היה להיות כאן. אני מוביל את הצלם לראיון משלי, עם רוי ניסני, התקווה הגדולה של ישראל לנהג פורמולה אחת משלנו. רוי הצעיר מתמסר כוותיק ומנוסה לשאלות. למרות שלשאלה האחרונה שלי לא היה מוכן. "ביקרתי את אביך בפיטס של מרוץ הפורמולה 1 של הונגריה לפני כ-8 שנים" אני אומר לו, "יש לך משהו לאחל לי, נאמר לעוד 3 שנים"? רוי נבוך לרגע ואז עונה בחיוך "אני מאחל לך שאזמין אותך לפיטס שלי עוד 3 שנים". ונאמר אמן.

הטריבונה
המקצה הישראלי הוא האחרון לצאת. אני מפלס את דרכי לטריבונה של גן הפעמון. השומרים והשוטרים לא תמיד יודעים איך לעזור, אבל זה ישראל, בסוף "הכול בסדר". יושבים עם הגב לשמש – ואני נזכר שהמקומות עם הגב לשמש יקרים יותר בזירות לוחמי השוורים בספרד. כמו שם, גם כאן השעה 5 אחרי הצהריים ורעם מנועי הפורמולה 1 מזעזע את חומות העיר העתיקה. "סע בן צור" צועק צופה נלהב מאחורי, ואני תמה אם הצעירים שבקהל, יודעים למה הוא התכוון. מוטה שאמר את המשפט הזה, אז ב-67, עת חצה את שער האריות כבר איננו איתנו, גם נהגו בן צור, וגם איירטון סנה ושביט אינם. אני מתגעגע לשביט.
אני מסתכל ולא מאמין. מכוניות פורמולה 1 של פרארי (!), כאן, 10 מטרים ממני בירושלים. לפני השאגה המהפנטת של המכוניות המהירות מכולן, חזינו בסימביוזה מרתקת בין אדם לאופנוע, בה רוכב הפעלולים כריס פייפר עשה עם אופנוע ועם גופו דברים שלא כדרך הטבע, חזינו במכוניות DTM, במכוניות פרארי מסבב מרוצי GT, מכונית לה-מאן מרהיבה, באלוף עולם על הדוקאטי שלו ועוד ועוד. אבל הבטחתי לכם טור ולא תיאור. לא עכשיו, לא כאן. עוד לא.
צילום: רונן טופלברג, גלעד קוולרציק ותומר פדר

ההקפה
אני מפלס את דרכי חזרה לפאדוק, עולה על חליפת מרוצים תקנית (שהושאלה באדיבות 'Pit Stop'), נענה לבקשתו של ג'אנקארלו פיסיקלה לתצלום משותף (או להיפך), מפעיל את מצלמות ה'גופרו' ונכנס למכונית. ההתרגשות שלי בשיאה. אני עומד לעבור את המסלול בעצמי, לראות את הקהל על רקע חומות העיר ומגדל דויד. כבר 7 וחצי, אנשים על הרגליים כבר 4 שעות. מישהו עדיין נשאר? אהוד נותן בגז ואני מקבל תשובה בדמות אלפים על אלפים של צופים נרגשים, ילדים, מבוגרים, יהודים, ערבים, נשים, גברים, חרדים, חילוניים. כולם אבל כולם מנפנפים ידיים, מוחאים כפיים. כולם מ-א-ו-ש-ר-י-ם.
אהוד לוקח מרחק מהמכונית שלפניו, מה שמאפשר לו לתת בגז ולדהור בין מגני הבטון. הקהל צוהל, אני שוכח שרציתי לצלם.
שלא יגמר, שלא יגמר לעולם!
וזה נגמר. או שמא זה רק מתחיל...