רנו לטיטיוד
כבר שנים ארוכות שלרנו אין נוכחות בתחום המשפחתיות הגדולות בישראל. הדור היוצא של הלגונה זכה להצלחה קטנה למדי בפלח ולכן כנראה הדור הנוכחי שהוצג ב-2007 כלל לא נחת אצלנו. וכך, בניגוד לשחקנים הגדולים בשוק,
רנו ישראל נותרה ללא משפחתית גדולה או דגם מהסוג שכונה בעבר מכונית מנהלים. למרות שמדובר בתחום שנמצא בירידה עדיין הוא כזה שמגלגל כמויות לא מבוטלות של מכוניות ואולי יותר מכך – חשוב לתדמית.
אבל בשבועות הקרובים כל זה עומד להשתנות. הלגונה הנוכחית כבר לא תגיע, אבל במקומה נקבל את הנשק החדש של היבואנית – רנו לטיטיוד. מדובר במכונית סדאן גדולה יותר מהלגונה אשר לפני שנתיים תפסה בהיצע של היצרנית את מקום הוולסאטיס, מכונית הדגל המעניינת אך הכושלת של רנו. אלא שלמרות המראה המגודל, המידות והמיקום בהיררכיה של רנו, צריך להציץ אל מתחת לעור כדי להבין שמדובר במכונית שמגיעה מהחטיבה הקוריאנית של רנו – סמסונג. הלטיטיוד מבוססת על סמסונג SM5 הקוריאנית (שבעצמה מבוססת על הפלטפורמה הגדולה של ניסאן (מקסימה, אלטימה) והיא מיועדת פחות למערב אירופה, שם היא נדירה למדי, ויותר לשוקי המזרח (אירופה ואסיה) ודרום אמריקה.
צילום: מנהל
המראהמפגש ראשון עם הלטיטיוד בחנייה של רנו בפרברי פריז מדגיש מייד את ייעודה השונה. היא נראית גדולה מאוד ועם אורך של 490.5 ס"מ היא אכן כזו. ואולם אף יותר מכך, בולט המראה שהינו מאוד שמרני ואפרורי ואפילו, למרות גילה הצעיר, מעט מיושן ומוגשם. משהו בה מזכיר קוריאניות או אמריקניות מדור קודם.
והרושם הזה אינו משתנה כאשר נכנסים לתא הנוסעים. איכות הפלסטיקה טובה, הנדסת האנוש סבירה (למעט מספר מוזרויות קוריאניות-יפניות) אבל המראה מאוד מאופק. ולכן, למרות שפע האבזור שכללה מכונית ההדגמה (עור, חשמל ועיסוי למושבים, מפתח חכם עם פתיחה ונעילה עצמאיים, מראות מתקפלות, בלוטות' ופיקוד קולי) לא נוצרת כאן תחושה עשירה במיוחד. אגב, למרות המוצא הקוריאני, חלק גדול מהמתגים והתפעול מוכרים מרנו.
גם תנוחת הנהיגה ויחסי הדוושות-הגה, אינם מוצלחים במיוחד. מכסה המנוע הארוך והשטוח מדגיש את הגודל, מקשה לראות אל מעבר אליו ודורש תנוחת ישיבה גבוהה. ואז ההגה שאינו מתרומם מספיק מסתיר חלקית את המחוונים. גם לאחור הראות אינה מזהירה וחיישני החניה והמצלמה האחורית שבמכונית בהחלט סייעו לנו. בפריז, בה התנועה צפופה, התחושה הייתה מאוד מגושמת.
הגודל הזה משלם דיבידנד בחלק האחורי שם נהנים הנוסעים ממרחב טוב לרגליים (וקצת פחות טוב לראש). גם מרווח הכתפיים נאה. הנוסעים מאחור גם ייהנו מפיצול עם שליטה במערך המיזוג. תא המטען גדול מאוד אף הוא.
צילום: מנהל
בתנועההקלף הייחודי שיש ליבואנית המקומית עם הלטיטיוד, הוא גרסת הדיזל אוטומטית במחיר של המתחרות שמצוידות במנועי בנזין. היתרון ברור – צריכת דלק נמוכה יותר ממתחרות במחיר דומה. מכונית המבחן ששרתה אותנו לאורך כמה ימים ומאות קילומטרים צוידה אמנם במנוע V6 המתקדם יותר של הקבוצה (3.0 ליטר, 241 כ"ס, ו-45.9 קג"מ) אך גם גרסת ה-2.0 ליטר (173 כ"ס ו-36.7 קג"מ) מימנה טעמנו מייצרת ביצועים טובים למדי, כאשר הדגש, כיאה לדיזל, הוא על תחושה רגועה ומאוד לא מאומצת בכל האצה. ולכן הפעולה האיטית אך נינוחה של התיבה האוטומטית (6 הילוכים) מתאימה. באופן מאכזב קלות למנוע ה-3.0 ליטר (וקצת יותר צפוי מה-2.0 ליטר) שתי חטיבות הכוח אינן שקטות והמוצא הדיזלי בולט בעיר.
אגב, שני המנועים מאוד חסכוניים כאשר אפילו גרסת ה-V6 נעה בין 12.5 ל-14 ק"מ לליטר כאשר היא עמוסה לעייפה בנסיעה משולבת מחוץ לעיר.
המראה הכבד והמגושם של
רנו לטיטוד בהחלט מספק רמז עבה להתנהלותה על הכביש. היא מרגישה כבדה ומגושמת כאשר ההגה נטול התחושה, חסר דיוק במרכז ופוגע בביטחון הנהג לא רק בכבישים מפותלים אלא גם בהתנהלות רגילה על הכביש המהיר. היציבות הכיוונית כאן אינה מרשימה. מכל שאר הבחינות הלטיטיוד מייצרת התנהגות בטוחה אבל עדיין עם הרבה פחות השראה, תחושת עומק ודינאמיות מהמתחרות האירופאיות המובילות.
תחושת הגודל המגושמת מפריעה במיוחד בעיר, שם גם נוחות הנסיעה אינה מרהיבה. אבל מחוץ לעיר, בנסיעות ארוכות, הלטיטיוד מצליחה לייצר אווירה נעימה וחסרת מאמץ גם אם רעשי הכביש בולטים לעיתים.
צילום: מנהל
סיכוםאין ספק שהלטיטיוד פחות סקסית ומושכת ממובילות הקבוצה הגדולה מאירופה ויפן. היא גם פחות טובה. היא מזכירה באווירה קוריאניות ואמריקניות מפעם, כאלה שמייצרות אווירה של מכונית גדולה וכבדה. מצד שני יש גם מי שמחפש את התחושה הכבדה הזו. הקלף האמיתי של הלטיטיוד מול היריבות המודרניות יותר, הוא מנוע הדיזל. יחד עם הנינוחות מחוץ לעיר זה הופך אותה מתאימה למי שמכסה מרחקים גדולים ורוצה לחסוך הוצאות. באופן כללי מעניין יהיה לראות האם קרסו יוכלו להתניע מחדש את תחום המכוניות הגדולה שלהם.
יותר על הלטיטיוד בגיליון אוטו הקרוב.
