מקום שישי בתחרות הסיפורים 'רוחות מסע' על שמו של טל שביט. בחודשים האחרונים פרסמנו את הסיפורים השונים בתחרות, ביניהם הסיפור הזוכה, "הנסיעה האחרונה", הסיפור שהגיע למקום השני, "קדם טירונות אלפינית", סיפורו של עידו גנור, "החוב", שהגיע למקום השלישי, סיפורה של אסתי גריזים, "פעם בחיים" ואת סיפורה של גלית בלס, "טיול שבת ארצישראלי מצוי".

תיירים שפויים קופצים לקמבודיה רק לכמה ימים: לוקחים טיסה מבנגקוק או משאית מהגבול ישירות למקדשי אנגקור וואט, וחזרה. רק תרמילאים ישראלים מסוגלים לעלות על טיסה לפנום-פן הבירה זמן קצר מדי לאחר שאחרון מנהיגי החמר-רוז’ מחוסל בידי המשטר הדמוקרטי החדש. הזהירו אותנו שהעיר מלאה בזונות, אופיום וכנופיות חמושות שיורות בכל מי שמסתובב בחוץ אחרי שמונה בערב, או משגרות טילי לאו על פרות משוטטות. אבל אף אחד לא הזהיר אותנו מהדבר הכי מפחיד בקמבודיה – הכבישים.

בשנת 1999 מכוניות ואוטובוסים היו מחזה נדיר מאד בקמבודיה, וכלי התחבורה העיקרי במדינה היה אופנוע. הפחד אחז בי כבר בשדה התעופה, כשהתברר לי שה"מונית" שלנו היא אופנוע 500 סמ"ק. כתיכוניסטית חלמתי לא פעם שאביר על אופנוע כבד ומעיל עור שחור ירכיב אותי אל השקיעה, או לפחות עד לפארק הירקון, אבל גם בחלומותיי הגרועים ביותר לא פיללתי שהפעם הראשונה בה אעלה על אופנוע תהיה עם תרמיל ענק על הגב, מאחורי נהג מונית קמבודי מיוזע. לאורך כל הדרך העירה, לצלילי המיית מנועי אופנועים ועשן אגזוזים, התבוננתי בתמיהה באופנועים שחלפו על פנינו, נושאים משפחות שלמות ולפעמים גם בעלי חיים, רוכבים בשלווה ובאיזון מושלם, ונרגעתי בהדרגה.

כשביקשנו לנסוע צפונה לאזור הג'ונגלים של באנגלונג, התבשרנו שהדרך היחידה להגיע לשם היא במסוק. פשוט כי אין כבישים. היינו רק ארבעה תיירים בכל האזור, והבנו שזה אזור מאד בתולי שכמעט ולא זוכה למבקרים. באנגלונג היה כפר שאין בה אפילו כביש אחד סלול, וכדי לנוע נאלצנו לשכור אופנועים. לשלומי לא היה רישיון על אופנוע אבל הוא העריך שהוא יכול לשלוט בטוסטוס 50 סמ"ק וגם להרכיב אותי. לזכותו ייאמר שנפלנו מהטוסטוס רק פעם אחת, וגם זה הסתיים בשפשוף קל של הברך ותו לא.

מדי בוקר רכבנו אל תוך הג'ונגלים, מוקסמים מכל מי שהפתענו בדרך, לא פחות משהם הוקסמו מנוכחותנו, החל מחקלאים שעבדו בשדות, חשופים, כשחוטיני מעור הוא מלבושם היחיד ועיניהם מעושנות מאופיום, וכלה בנשים חשופות חזה שעשו את דרכן עם כד ריק אל הנהר. באחת הפעמים בהן העזנו להתקרב לכפר בלב הג'ונגל, גילינו שהוא ננטש. באחת הבקתות מצאנו אישה זקנה עירומה, חייכנית ומקומטת, שהושארה מאחור למות. היא זללה בשמחה את הפירות שהיו עימנו אבל סירבה שנזיז אותה וסימנה לנו ללכת. כשחזרנו לפנום-פן הוֹמת-האופנועים, זה כבר הרגיש כמעט כמו בבית. לא שיערתי שהגרוע מכל עדיין מחכה לי.

את הביקור בקמבודיה ביקשנו לקנח בקפיצה לעיר החוף הדרומית קמפוט. שמענו שהיא כמו אי תאילנדי שטרם התגלה לתיירים, ואפשר לאכול בה דליים של פירות ים טריים בשני דולרים. כבר הבנו שגם לשם כנראה נצטרך להגיע במסוק, אבל להפתעתנו הסתבר שיש כביש מפנום-פן לקמפוט, והנסיעה בו לא אמורה לקחת יותר מארבע שעות. מנגד, הסתבר שאין אף כלי רכב שנוסע בכביש הזה, רק אופנועים. שלומי, שצבר בינתיים מספיק בטחון על 50 סמ"ק, הכריז שאחרי הג'ונגלים של באנגלונג, כביש סלול "קטן עליו", וכך שכרנו אופנוע.
רוחות מסע: דרום קמבודיה על אופנוע
צילום: כרמל וייסמן

לאחר כמעט שלושה שבועות בקמבודיה, רק בדרך לקמפוט הבנו סוף-סוף מדוע אין במדינה כבישים, ומדוע הרכב הדו-גלגלי שולט בה: בימי החמר-רוז' שהסתיימו ממש לא מזמן כאמור, רוב המדינה הייתה זרועת מוקשים, וכדי לסלול כבישים היה צריך לפנות את המוקשים. הקמבודים הסתדרו יפה עם טיסות מסוק לצפון ושייט בנהר לסיאם ריפ ומקדשי אנגקור וואט, ולכן הכביש הראשון שהשקיעו בסלילתו היה הכביש לקמפוט. רק כשעצרנו לקנות מים ולחפש שירותים בכפר קטן בדרך, הבנו שהעבודות בכביש טרם הסתיימו; רבים מהבורות מהם הוצאו המוקשים טרם נסתמו, ואף אחד לא באמת בטוח שכולם הוצאו...

עד מהרה הפכו ארבע השעות המובטחות לשמונה. את מרבית הדרך עשינו במהירות של 20 קמ"ש, כששלומי מתאמץ לחקות את הוירטואוזיות של הרוכבים הקמבודים העוקפים במיומנות את בורות המוקשים, ואני – באופן נדיר – שותקת; עסוקה בלהרפות את גופי המכווץ ולהסביר לו שאין לנו שליטה על המצב ואין לנו ברירה אלא לסמוך על שלומי בעיניים עצומות. בחלקים מהדרך אני אכן עוצמת עיניים כי מה שלא רואים לא יכול להפחיד.

בקטע מסוים, כשתדירות הבורות התמעטה ושלומי כבר תפס קצת בטחון, הוא הגביר מעט את המהירות, ופתאום חזיר ורוד וגדול שכנראה ברח מהדיר, בקע מבין העצים, התפרץ לכביש ו... התנגשנו בו בעוצמה. באורח נס, שרדנו את הנפילה מהאופנוע בשלום וגם החזיר הצליח להמשיך במנוסתו. כל המאמץ, הכיווץ והפחד השתחררו בבת אחת בצחוק פרוע. כשעלינו שוב על האופנוע והמשכנו לנסוע בין הבורות בקלילות יחסית, חשבתי איזה יצור מדהים הוא האדם שמסתגל בהדרגה כמעט לכל דבר. ואז מיד אפשר להעמיד בפניו אתגר נוסף.

עם שקיעת השמש התעוררו היתושים, ובבת אחת החלנו להיעקץ מכל כיוון. עצרנו מיד, התמרחנו ולבשנו את הכילות שלנו, וכך המשכנו לרכב כמו רוחות רפאים מגוחכות, כשילדים בצידי הדרך מצביעים עלינו וצוחקים ואנחנו מציצים ונעקצים מבעד לחורים הדקיקים של הכילות. כששלטי הדרך הבטיחו כי קמפוט כבר קרובה, חשבתי שהפעם באמת הגרוע מכל מאחורי, אך באופק הופיע אגם גדול באמצע הכביש. וככל שהתקרבנו לגשר, כך הלכו וחשכו עיני.

שלומי עצר בצד ובחן את התנועה על הגשר. כמו הכבישים של קמבודיה, גם הגשר לא היה שלם. למעשה מדובר היה בשתי קורות תלויות מעל המים, אחת בכל צד. רוחב הקורה הספיק רק לאופנוע ואי אפשר היה להוליכו או ללכת לצידו. לאחר כרבע שעה של תצפית הבנו שכל קורה משמשת לתנועה חד כיוונית ותנועת האופנועים תדירה מכדי שאני אוכל ללכת ברגל מאחורי האופנוע. האגם נראה גדול מכדי שנוכל לעקוף אותו ומכיוון שלא ראינו אף אחד פונה ימינה או שמאלה וחששנו מהמוקשים, לא העזנו. "אין ברירה" שלומי אמר לבסוף. "תעצמי עיניים, ואל תזוזי בשום אופן לאף צד, תישארי עם המשקל במרכז האופנוע מה שלא יהיה, ושאלוהים יעזור לנו".

חיכינו עוד קצת כדי שהתנועה תהיה דלילה, ובשעת כושר מתאימה שלומי החל לנסוע לאט ובזהירות על הקורה. עצמתי עיניים, הגוף התכווץ ופחדתי להזיז שריר, אך שרירי הפה זזו. מה אתם יודעים, מסתבר שאני יודעת בעל פה את המילים של תפילת שמע ישראל למרות שמעולם לא התפללתי! פתחתי את העיניים רק כשהאופנוע עצר בצד השני של האגם, בעוד שלומי מנגב זיעה ממצחו. הסתכלנו אחורה ולא האמנו שאכן עברנו על הקורה הזו לפני רגע.

רק כשהגענו לקמפוט ירד האדרנלין, התחלתי לעכל את תלאות הדרך, ואפשרתי לעצמי להודות שזה היה סבל. "אני לא חוזרת" הצהרתי. "אומרים שיש כאן מעבורת ישירות לתאילנד". "אבל התרמילים שלנו בפנום-פן, וצריך להחזיר לשם את האופנוע" שלומי מחה בקול חלוש. "רק הגענו. בואי ננוח ונבלה כאן, דיה לצרה בשעתה".

את הדרך חזרה, ארבעה ימים לאחר מכן, אני לא ממש זוכרת, וכנראה שלא היו בה אירועים מיוחדים. הקורה על האגם והבורות היו עדיין שם אבל אנחנו התמודדנו איתם אחרת כשידענו למה לצפות. שלומי כבר הפך רוכב מיומן למדי, והדרך חזרה זרמה במהירות רבה יותר. האדם הוא אכן יצור מדהים, עם יכולת הסתגלות מרשימה.

קמבודיה לימדה אותי לבטוח באיזונו של הגוף ובשני גלגלים, ובכל זאת רווח לי כששבנו לתאילנד, לאשליית הביטחון שבה עוטפים אותנו אוטובוסים, מכוניות ומטוסים. לא מזמן הצצתי במפה עדכנית של קמבודיה בגוגל וראיתי שעכשיו יש להם כבר אוטוסטראדה לקמפוט שעוברת מעל האגם. אבל אם אתם שוקלים לנסוע לקמפוט על אופנוע, אל תתבלבלו: גם אם קוראים לזה "אוטוסטרדה" בגוגל, זה לא אומר שזה חף מבורות מוקשים.