טל שביט ונטשה שלעיתים קרובות הייתה מצטרפת לצילומי יולי 1991, כמדומני, שבת בבוקר. לזוגתי שתחיה היה את אותו המבט השמור לפולניות המסתירות סוד. אני, עדיין אפוף מדפיקות הראש של אתמול בערב, הנחתי לחושי לדעוך ושתיתי את הקפה הראשון תוך עלעול מזוגג בעיתון. טלפון שהפולנייה מיהרה לענות לו, כמה לחשושים וצחקוקים, ונדרכתי – עכשיו אני כבר ערני לגמרי וחשש קל החל מטפס במעלה עמוד השדרה. היא זוממת משהו.
כמה דקות חלפו ודפיקה על הדלת. באותה העת גרתי בדירה שכורה קטנטנה ברעננה, והתפלאתי שלא שמעתי איש עולה במדרגות. זוגתי הזריזה פתאום מיהרה לפתוח, וכמכרה וותיקה אומרת "בוקר טוב רונן!". אני מביט מעבר לכתפה וכמעט מתפחלץ. רונן טופלברג, חייכן, כחוש ועם המצלמה תלויה על הצד עונה ב"בוקר טוב", ועם חיוך מוסיף "מחכים לכם למטה".
נדלג על שלב הפאניקה, הריצות, ההתלבשות שערכה כ-10 שניות והדילוג למטה. בשורה התחתונה אני פוגש בחניה את גידי פרדר ואת טל שביט, על הגובה המופרז שלו, נשען מחויך כג'ריקן מנוקב על הטנדר המרופט של המערכת (או של חבר כלשהו, כבר לא זוכר, או שזה בכלל היה ג'יפ...) – כולם מחייכים מאוזן לאוזן לראותי משתנק ומשתעל. "יש לך חברה מיוחדת", מסביר טל בלי גינונים מיותרים. מסתבר שזוגתי (שזמן קצר לאחר מכן התחתנו) שלחה מכתב קורע לב למערכת 'מוטו' (ששכנה אז במשרדון נידח במרכז ת"א), בו ביקשה, אם אפשר, רק פעם אחת, לצרף את בן זוגה – שזה אני – לאיזה מבחן, טיול, גזירת שקופיות - משהו. "דני'לה מעריץ את הנייר עליו מודפס מוטו", הסבירה, "מכיר כל מילה וכל צילום וכמובן חולה אופנועים". לא ייאמן, אבל שביט וחבריו למערכת הרימו את הכפפה בלי הרבה פוזות וכך מצאתי את אליל נעורי אצלי בחניה, עם חליפת שטח. הייתי בשוק.
"תתעדכן קצת ברכיבה"
כל הדרך למרחביה – למשק של אביב קדשאי, שם תואמו צילומים ל-RM250 ו-DR350 החדש שהגיע אז – נסעתי כמי שכפאו השד. תבינו, הייתי אז פלאח מהצפון שרק סיים צבא ועבר ל"עיר הגדולה" רעננה. הרפת כבר לא קרצה לי (או לזוגתי), והתחלתי להתארגן על החיים, שמח ומאושר. אופנועים תמיד הגניבו אותי ורכבתי על מוטציות שונות כבר מגיל 14, אך לצערי עול העבודה בבית ואח"כ אינטנסיביות השירות הצבאי מנעו ממני להתפתח כפי שהייתי רוצה, אך כמובן לא מנעו ממני לקרוא בשקיקה כל מילה שהצלחתי למצוא על אופנועים. מיותר לציין שאת מוטו בלעתי מהגיליון הראשון.
צילום: רונן טופלברגמבחן הקלנועיות בקיבוץ בית השיטה
והנה אני בדרך לעמק בקורסה החבוטה שלי, זוגתי לצידי ומאחור טופלברג מחרחר את נשמתו לבורא עולם. על קורות אותו היום לא ארחיב כאן, אך אסכם ואומר שנותרתי פעור פה מתשומת הלב, הסבלנות, היחס והכנסת האורחים לה זכיתי מטל וחבריו (ומקדשאי, שנכפתי עליו). גם כשהפולנייה נשבעה שלא שילמה שום אתנן לאף אחד, לא יכולתי להימנע מלצבוט עצמי פה ושם, לוודא שאני לא חולם. את הטרקטורון שהשבתתי באותו היום וההתפוצצויות המביכות שלי במסלול של קדשאי לא הזכירו לי ולו ברמז בסופו של יום, עת ירדתי נרגש ונפעם מהרכב, ליד ביתי. "אם תצטרכו פעם פועל שחור או כל ממלא תפקיד אחר – רק תקראו לי", הבעתי משאלה בחצי צחוק. שביט חייך ונפרד ממני במילים "תתעדן קצת ברכיבה, בינתיים. וכן, יש סיכוי...".
1994, מרץ, אמצע השבוע בשעות אחה"צ. משרדי מוטו ברחוב תוצרת הארץ בת"א. אני יוצא מהמעלית ומיד נתקל בעשרות ממתינים. רוכבים עם קסדות ביד, חליפות, טיפוסים מטיפוסים שונים. אני די מופתע. מודעה קטנה במוטו בסגנון "דרוש פועל שחור לחצי משרה, תנאים מחפירים ושכר רעב", הביאה למשרדי המגזין עשרות חולמים, ואני, שהחניתי את המיצובישי L300 החבוטה שלי על איזו מדרכה בסביבה, עומד עם כל המשחיזים בתור.
חשבתי שאהיה הדביל היחיד שיגיע. לאחר כשעתיים נכנסתי אחרון לחדרו של טל. ישב שם גם גידי פרדר, ושניהם חייכו מיד בראותם במי מדובר. בחיי, הם זכרו... "אני זוכר שהתלבשת עם הטרקטורון של קדשאי על גדר הבקר..." הזכיר שביט מיד, מחייך את חיוכו הדידקטי שהיה שמור למקרים כמוני. התכווצתי. מאוד רציתי את הג'וב המטופש והלא הגיוני הזה, אבל הרגשתי שלפי הזיכרון הטוב-מידי של הזקן, אין לי הרבה סיכוי. שביט וגידי ניהלו דו-שיח קצרצר ביניהם תוך התעלמות מוחלטת ממני. "רוכב גדול הוא אולי לא – אבל חיפשנו פועל שחור, ויכול להיות...". גידי, שחיפש כמובן מישהו שיוריד ממנו את הטבלאות, איסוף הכלים, שטיפתם, פינוי גוויות הקטנועים המרוסקים והכנת קפה, המשיך באותה ההתלהבות. "טוב, שאל אותו כמה שאלות לראות שהוא יודע להבדיל בין 2 ל-4 גלגלים, ויאללה – בוא לדיקסי".
את השאלה אזכור כל חיי. ככה, בלי הכנה או התפלספות: "מתי הושק ההונדה RC30 ומה מיוחד בו"?. עניתי, וכנראה שנכון. ואז, במשך חצי שעה, אני יושב ומתכווץ עוד ועוד בכיסאי כאשר צמד המראיינים שלי החלו להתווכח. ושביט, כמו שרק הוא יודע, חזר פחות או יותר לראשית האבולוציה ולתקופת הקרטיקון כאשר גידי עונה לו בשאגות, והכל סביב התשובה הרפה שלי. כמעט מכות היו שם. כאשר כבר כל שרציתי זה לחתוך הביתה, שביט הפסיק לרגע, פנה אלי ובקול רגוע אומר: "ענית נכון. נודיע לך. להתראות", ומיד חזר לשאגות. רק כאשר דלת המעלית נסגרה מאחורי השקט חזר. שכחתי מהראיון הזה.
1,000 ק"מ ביום. "תעמוד במשימה?"
חלפו כחודשיים וטלפון. "דני? אהלן זה טל שביט". המום עניתי: "כ...כ..ככן?" שביט ענה לי בישירותו החדה כתער שלו: "הגעת אמנם שני ביום הראיונות, אבל זה שהיה לפניך הבריז לנו. פנוי?". וכך, בטלפון ישיר ונטול גינונים התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי. למרבה מזלי הייתה לי הזכות להתחנך במשך השנים הבאות על ברכיו של הקצין הפרוסי הנוראי הזה, טל שביט. ואני אסיר תודה עד היום.
צילום: רונן טופלברג
על המגבלות של ה.ק.ט.מ
כמי שהתחנך וגדל ברפת שנוהלה בידי יקה קשוח, לא נבהלתי יותר מדי משיטותיו של טל. הופתעתי רק למצוא שיטות כאלו גם מחוץ לרפת. שביט היה מהמורים שגם כאשר קיללת את האמ-אמא שלהם ידעת שבסוף יצא מזה טוב, כי הוא תמיד צודק. הבנאדם היה מתווכח באותו הלהט והאטרף על גודל הפונט שצריך להיות בכותרת טבלה של מבחן לקטנוע, בדיוק כפי שהתווכח על תוצאות מבחן השוואתי בין 4 סופר-ספורטיביים. ידו הייתה בכל גם כשזה העיק, אבל הגאון הבין בהכל. באמת הבין. גם אם לא לטעם כל אחד או בעקשנותו הקיצונית חסרת הפשרות, הוא אף פעם לא דיבר שלא לעניין, ללא בסיס או ידע. כשהוא לא ידע משהו הוא שתק. ותאמינו לי – הוא לא שתק הרבה. שביט לימד אותי את כל שאני יודע בתחום המדיה, ולרוב בשיטה היעילה ביותר – דרך הרגליים. כתבתי 5 פעמים את ההיסטוריה של קאוואסאקי עד שהכתבה הגיעה לרמה שטל בכלל היה מוכן לערוך אותה. ערמות של מגזינים, ספרים ואנציקלופדיות שנאלצתי לשנן. קיבינימט, אני למדתי להכיר את הפאקינג קאוואסאקי הזה ברמה שיכולתי להיות ההיסטוריון שלהם, אילו רק ידעתי יפנית...
בתחילת דרכי במוטו טל דאג לעמוד בהבטחה ולנצל אותי כפועל שחור. ההומור הבריטי המלוטש שלו לא תמיד הצחיק אותי באותו הרגע, אבל בדיעבד הוא בהחלט היה משובח. הרקע הרכיבתי שלי היה הרבה יותר שטח מכביש – תחום בו לא ממש התעניינתי והבנתי בו מספיק. שביט כמובן לא קיבל זאת ואילץ אותי להצטרף יותר ויותר למבחני כביש. פרדר הסבלני גונן עלי ככל שיכל, אך גם הוא היה שותף ל'צ'ופר' הראשון שקיבלתי במוטו: אני, מעיל עור, קסדה וכפפות מצוחצחים ו...דוקאטי 'אקזוטי' עם שלדה אדומה חשופה. כן, SS400.
לא חשדתי בדבר כאשר קיבלתי בישיבת מערכת כלשהי משימה שעל פניו היה שווה להרוג עבורה. "שטיינמן. קיבלנו אופנוע אקזוטי ויקר למבחן – דוקאטי SS400 – אבל הבטחנו לערוך לו בעצמנו את ההרצה. 1,000 ק"מ. תעמוד במשימה?". כולי נרגש ונרעד עניתי: "בטח". "יש לך יום. יספיק?". "בטח!", עניתי, רואה בדמיוני את עצמי מתמזג לגוף אחד עם האקזוטיקה האיטלקית האדומה, מבתר את השקיעה בירידות מהרמה, טס בכביש הערבה ומשחיז במלכישוע. למי שפספס את היצירה הזו, אבהיר רק שהקרש הבן זונה הזה סוגר 120 בירידה כששוכבים עליו, אין לו בולמים, והרעש והחום שמבשלים לך ת'חזה והביצים תוך כדי ניסיונות לעקוף משאיות בכביש החוף משולים לישיבה בתוך מנוע.
"בן זונה...", מלמלתי יותר מפעם אחת, ואף צעקתי כאשר באזור זיכרון אוטובוס כמעט הרג אותי בהבהוב אורותיו. העצירה הראשונה הייתה בבית אורן. ירדתי בקושי מהכלי, מדליק סיגריה ומתחיל להבין. "בו'נה, הוא רציני השביט הזה. טירונות יחידה...". חזרתי בבוקר למערכת (לאחר שלא הספקתי ודפקתי עוד 'לג' לחיפה וחזרה עם הזריחה), הולך כמו זונה ביום עבודתה הראשון. שביט כבר היה במשרד, מרים ראשו ומביט עלי במבט של אב גאה בבנו הדביל, שבפעם הראשונה הצליח להכניע סוס בכוחות עצמו. "נו...?". חייכתי נבוך. שביט לא חיכה לתשובה: "הבנת את האופנוע הזה?". אחושילינג הבנתי. "נראה לך שדוקאטי עם מנוע 400 סמ"ק מתאים לכאן?".
צילום: רונן טופלברג
שביט בודק את נוחות הרכיבה ממושב הנוסע של קאוואסקי
ישבנו כשעתיים, כשאני לומד את כל ההיסטוריה של דוקאטי, המבנה, האיכות וייעוד סוגי המתלים השונים, הייחוד שב-V-טווין של דוקאטי וקצת על רכיבה ספורטיבית. ירדנו למטה לחניון, עוברים חלק-חלק, בורג-בורג, תוך כדי הסברים. וכן, עם גב קרוע, ללא תחושה בידיים ולאחר היום שעברתי אתה לומד ממש טוב. שביט שאל שאלות, נתן לי תחושה שדעתי באמת נחשבת, ואף גרר אותי לוויכוחים. הגורו הנערץ הפך באחת לעורך, לבוס מקצועי. הייתי בעננים. התחלתי לקלוט ת'בנאדם.
***
זכיתי לעבוד תחת טל במשך למעלה משש שנים כשגם בהמשך דרכינו הצטלבו שוב ושוב עד אותו היום הנורא. במהלך התקופה, טל הוא זה שלימד אותי הכל. הוא רדה בי (כמו בשאר כתביו), דרש המון, ניג'ס ברמות קשות והציק. אבל גם לפני שנים כבר ידעתי להודות לו; על המקצוענות, העקשנות והעקביות השמורה רק לחלוצים. לגדולים בתחומם. ואין ספק שהוא היה הגדול בתחומו. כולם ניסו ליישר איתו קו ולעמוד בסטנדרטים – שהיו לעיתים על גבול הגיחוך – שהציב. והוא היה קפדן חולני. פסיקים, רווחי שורות, זוויות צילום ובחירת כותרות, היו חשובים לא פחות מהרכיבה עצמה, מהדיונים סביב כל בולם ושסתום, ומהפילוסופיה העומדת מאחורי כל העולם המדהים הזה, שאנחנו קוראים לו 'דו-גלגלי' או מוטורי.
היה לו זיכרון מפחיד, ברמה – נשבע לכם – שאסור היה להתערב איתו על קדח הבוכנה של XR500 מ-1979 או על השנה שטריומף שינו את הלוגו שלהם. הוא ידע. רצית לחסוך חיפוש מעיק (ואז לא היה אינטרנט) מתי ימאהה עברו לקירור מים בדגם מסוים – הוא ירה את התשובה בדיוק של יום.
טל העלה את נושא חשיבות הצילום במגזין לרמתו הראויה. העיצוב והמראה של המוצר היו בנפשו – לא פעם לזוועת המעצבים, והסינרגיה בין כל המרכיבים היוצרים לבסוף מוצר שנקרא 'מגזין' בישראל בהחלט יכולים להירשם על שמו.
זה לא משנה אם זה היה משחיז בחסד שהיה בוחן במוטו, ולמד שיש הרבה מה ללמוד מהזקן הנודניק, או גרפיקאי שלמד איך עושים מגזין באמת, בסטנדרטים שטל ניסה ליישם כאילו היה בתחרות מול Cycle. או כתב שחשב שלסכם פרק באנציקלופדיה מספיק לכתבה, או שלא ממש חשוב לדעת את ההיסטוריה של הדגם לפני היציאה לדרך. כן, גם בסיכומו של מבחן השוואתי עם מיטב טוחני החצץ בישראל שכל אחד מהם היה קורע את שביט בשטח – תחום שלמד מאוחר יחסית – כשהצליח לדלות את המידע הרלוונטי מכולם, ולתרגמו בפשטות למסקנות שכמובן היו סופר-מדויקות. מטל היה אפשר ללמוד כל-כך הרבה.
צילום: רונן טופלברגשביט מסביר לאודלסמן את רזי הרכיבה
אני יכול לכתוב כאן עוד ימים ומגילות. כמות החוויות שזכיתי לחוות עם "האורך" נראית כאין סופית. האיש היה בור ענק של ידע, ובעיקר סקרנות ורצון ללמוד. כמה ישבנו בשקט, לפני היציאה המשותפת מהארון, ודיברנו על טרקטורים ישנים, מקצרות, קומביינים, פלחה וציוד חקלאי – נושאים שהיו קרובים ללב שנינו, ושבסופו של דבר אף הולידו מגזין ('חריש עמוק', ז"ל). אני זוכר איך בין כל חולי האופנועים האלימים במערכת היינו מוצאים מפעם לפעם זמן לחלוק את אהבתנו השניה בהיחבא – מכוניות, רצוי קלאסיות, וגם מזה יצא לבסוף מגזין 'הגה', ששביט היה דוחפו ויוזמו. הבדיחות בערבים, ליד המדורה, בעצירות הסיגריה באיזה מבחן השוואתי, הרכיבות הפרועות בשטח במבול ובברד. ישיבות המערכת הקורעות שתמיד, אבל תמיד למדתי מהן משהו חדש. הדיונים על גבול הפילוסופי לעיתים על יכולות שיכוך, סל"ד, תגובות מצערת ואפילו הפרצוף הסופר רציני ומרוכז כשמישהו הסביר לו על זני כבשים, מנגנוני שעונים, מטוסים, יין, אפיית לחם... ובעצם הכל.
***
כמו כולם קיבלתי את הידיעה האחרונה על האורך כשאני לא מוכן. ואיך אפשר להיות מוכן לדבר כזה? זה ממש לא התאים לטל. חליק, בן 55, עבר כל-כך הרבה, אתה?! לא היית אמור להיות כבר מעבר? זאת אומרת, אם כבר אז על אופנוע, אהבת חייך, אבל זה עדיין לא נשמע סביר. אלא שקולו של רוני נאק היה ממש לא מחויך כשבישר לי, ולקח לי זמן מה של ישיבה עם עצמי בכדי להפנים.
נו שביט, מה היית אומר? ארוך מדי, הא? קצת מבולבל, כן, אבל אתה יודע... הנסיבות...
