למי שמגיע היישר מעולם ה-SUV המודרני ללא רקע מתאים, ה-M151 שהיה מוכר בצה"ל שנים רבות כ"ג'יפ אמריקאי", נראה נחות כמעט בכל פרמטר. הוא קטן ולא מרשים את הבנות, הוא לא נוח בצורה קיצונית, נתוני הספק המנוע שלו נמוכים בצורה מגוחכת והכי חשוב – אין מזגן בקיץ וחימום בחורף. אבל נתונים יבשים אינם יכולים לספר לך כלום, על החוויה האישית של אינספור נהגים צבאיים לאורך יותר משנות דור בכל רחבי העולם, שהתאהבו בחייל הוותיק הזה.
לא פעם השתוממתי בעצמי לאורך כל שנות שרותי בצבא הסדיר ובמילואים, על היכולות שגילה רכב השטח הקטן הזה, שהיה שילוב שהתגלה קטלני לעיתים בעבור הנהג, שעטנז פרקטי המשלב נושא גייסות קשוח וטרקטורון תזזיתי.
היום אולי זה נראה קצת מוזר לעומת ההאמרים הענקיים, אבל הג'יפ הקטן הזה היה פעם רכב השטח האולטימטיבי לחי"רניקים רבים, תחליף נוח למסע ברגל עם פק"ל כבד על הגב. היתה מלנכוליה בדרך ששטוחי הרגל ושבורי הגב בגדוד, נשאו מבט לח אל הג'יפים של מחלקת הסיור, שחלפו על פניהם בסערה. וזו היתה יותר מעצבות, זו היתה קנאה לוהטת. בשביל אלו שגורלם הועיד אותם ללכת ברגל, כל נסיעה בשטח היתה טיול ג'יפים מרתק, גם אם היה מדובר בסך הכול בהצבת מטרות ביעדים מאובקים בנבי-מוסא. פאתטי, אבל באופן מוזר זה גם הביא תקווה – שיום אחד נזכה גם אנחנו להגיע לכס הנכסף שמוקם אחר כבוד מאחור, שבדרך כלל היה מלא עד אפס מקום באיזה חייל שמנמן, שישן עם חיוך על השפתיים והיה מרופד מכל כיוון בהמון מזרנים מפנקים. ככה לפחות זה נראה לנו אז.
שיא השיאים בעינינו היה לשבת מול גלגל ההגה הגדול ולהיות נהג קרבי. ואני לא מתכוון ל"נהגוס" הצבאי הקלאסי, אלא ללוחם שהמיומנות שלו בנהיגה מובילה את אנשי הצוות שלו, הרחק מכל מעטפת הביצועים של נהיגת השטח המוכרת מהאזרחות. זה לא היה כל כך חשוב, באיזו מסגרת הצבא הסכים שתרים קלאץ' ותיתן בגז: מחס"ר, פלס"ר או הסיור של הרבנות הצבאית, העיקר היה להתחבר לגלגלים מהכיוון הנכון ורצוי גם מהסוג הנכון. בשבילנו הסוג הנכון היה גרסת הסיור הפתוחה של ה-M151, שהייתה ידועה יותר בשם המקוצר שלה: ג'פ"ס (ג'יפ סיור).
צילום: תומר פדר
סוג הזוי של גאולה, 'ארץ מובטחת' או וולהלה (גן העדן במיתולוגיה הויקינגית) שמיועד לחי"רניקים בלבד. מקום שבו כל הסבל (זאת אומרת ללכת ברגל) פוסק ואחרי תלאות רבות, אפשר יהיה סוף כל סוף להיכנס ל'זולה' ולמצב של נירוואנה בלתי פוסקת עד השחרור משרות המילואים.
כמובן שהיינו תמימים, וברגע שעלינו על הג'יפים התחלפו הבעיות הישנות שלנו בבעיות חדשות.

במדבר
י. בן 40 ממושב בדרום, מכיר היטב את הג'פ"ס מעברו הצבאי כקצין ביחידת צנחנים מובחרת, וכשנפלה בידיו הזדמנות, הוא רכש אחד.
י. הוא כבר איש משפחה עם שלושה גמדים קטנים ומתפרנס מתיירות, חקלאות וביטחון. במקור התוכנית שלו היתה להפוך את הג'פ"ס למכונת עבירות. להגביה אותו, להחליף לצמיגים יותר גדולים. אבל כשהוא התחיל בעבודה התברר לו שהכלי פשוט לא נועד לכך. בלית ברירה הוא הפך אותו לרכב טיולים.
י.: "בכל מקרה רצינו שיהיה ג'פ"ס בבית, זו קלאסיקה אמיתית. אני חושב שאם תשאל כל אחד שהיתה לו אי פעם נגיעה לג'פ"ס, הוא יגיד לך שהיה שמח אם יהיה לו אחד בבית. אנשים שבאים אלי לבקר ורואים פה את הג'יפ, כולם מתלהבים וחלקם גם רוצה לקנות אותו. עכשיו בשיא החום הג'יפ כמובן עומד ומחכה שיהיה קצת יותר קריר. אבל באופן כללי, ברוב השבתות אנחנו יוצאים לטייל בשטח".
י. הוא איש שטח בכל רמ"ח אבריו וכל חייו משולבים עם נהיגת שטח ו-4x4. בנוסף לג'פ"ס יש לו גם דיסקברי שעימה הוא והמשפחה יוצאים לטיולי שטח בירדן שהיא נפלאה בעיניו. הוא מעיד שלמעשה ממלכת ירדן יותר קרובה אליו הביתה, מהמושב הישראלי הכי קרוב...
י. ממשיך: "הג'פ"ס הוא רק אמצעי. המטרה היא לטייל. הג'פ"ס הוא רכב בעל עבירות יוצאת דופן, מתלים מדהימים והוא פשוט נוסע יפה מאד. אחרי שהבאנו אותו לפה, בסך הכול שיפצנו דברים קטנים, כמו ציריות, גל הנע קדמי, ניקינו את הרדיאטור וזהו, האמינות שלו מדהימה. לגבי חלקים אנחנו לא מודאגים, יש מספיק כלים מפורקים במגרשים.
מלבד ציריה שהתפרקה ומצברים שהזדקנו, לא היו שום בעיות לג'יפ. הוא נוסע כמו שג'פ"ס אמור לנסוע, בכל מקום, בשקט, לאט, קרוב לאדמה ולשטח. בונוס נוסף הוא, שאם יש בעיה אפשר להחליף תמיד את הסיור הצבאי.
הוספתי לג'יפ שני כיסאות לילדים מאחור, מלפנים יש לי ערסל שבניתי למען ציוד לטיולים וזהו הולכים לטייל. אנחנו מטיילים הרבה מאד בכל הערבה. אנחנו מאד אוהבים את נחלי הדרום במיוחד החלקים הפחות ידועים שלהם, שאנחנו בתור מקומיים למדנו להכיר. אלה מקומות שכמעט לא מטיילים בהם, ואנחנו נהנים מכך".
צילום: תומר פדר
"במשך יותר משני עשורים תמיד חלמתי על הרגע הזה, ללא מדים, מפקדים או פקודות מטכ"ל, רק הג'יפ ואנוכי פה והמשימה הפעם היא כיף טהור"
אשתו נכנסת לדבריו: "אני לא מרשה למכור את הג'פ"ס, אין שני לרכב הזה. כל נסיעה זו חוויה מיוחדת עם הילדים. הבעיה שלו היא הקור בחורף והחום בקיץ. לפני שהיה לנו את הדיסקברי, טיילנו המון עם הג'פ"ס והילדים. כל טיול היה מבצע מתוכנן היטב עם חרמוניות, כפפות וכובעים חמים, הילדים ממש היו מסכנים, עטופים במיליון שכבות ובקושי יכולים לזוז, כולל משקפי אבק להגן על העיניים. כשחם אין בעיה כל עוד אתה בתנועה, אבל מהקור קשה להימלט בג'יפ פתוח."

מכונת הזמן
הגיע הזמן לנסיעה במכונת הזמן. התיישבתי על כסא הרשת המוכר היטב, י. הגיע עם הדיסקברי שלו וכבלי הצתה על מנת להעיר את המצברים הישנים. סיבוב מתג, לחיצה על כפתור ותומר הצלם ואנוכי כבר בתנועה לכיוון ערוץ הנחל הקרוב. כשאנחנו מתחילים לרדת לכיוון הנחל, אני משלב את ידית ה-4x4 הקטנה ויורד בחוזקה על פיסת הפח הקטנה, שמשמשת פה כדוושת תאוצה. תענוג. אומנם אין הרבה כוח למנוע, אבל יחסי העברה הקצרים בגיר מזניקים את הג'יפ קדימה ואם תוסיפו לכך את הממדים הקטנים, המתלים בעל קפיצי הסליל, משקל הנוצה והנוף הפתוח לכל הכיוונים, התחושה היא כמעט כמו של טרקטורון ספורטיבי.
תומר מתעקש לעצור לצילומים ליד התצפית של מג"ב שצופה לכיוון הגבול. אחר כך אנחנו יורדים למאגר מים סמוך, אני משחק עם הג'פ"ס על הדפנות המשופעים ונזהר לא לשבור שום ציריה.
זיכרונות מציפים אותי ואני שוב נזכר בדודו אשבל מדריך הנהיגה המיתולוגי, מניד את ראשו לעברי בעצבנות לטינו-ג'ינג'ית אופיינית, כשבפעם השלישית במשך עשר דקות, 'הצלחתי' לשבור את אותו צלב בדיוק בציריה של הגלגל הקדמי שמאלי. "פחות בכוח ויותר ברגש" התיז לעברי דודו בנונשלנטיות, למרות שברור שמה שהוא רצה בעצם לעשות, היה לחנוק אותי.
אפשר היה לחשוב שהוא לא מדריך אותי כיצד לטפס את הגדה החולית של נחל סכר, אלא מאמן אותי באומנות העדינה, של כיצד להתנהג עם בחורה בדייט השלישי. מזל שהחלפת ציריה בג'יפ לוקחת רק מספר קטן של רגעים מביכים מעין אלה.
אבל אם לומר את האמת, דודו צדק לחלוטין. כדי לטפס כראוי עם ג'פ"ס את הגדה התלולה של נחל סכר, הייתי חייב ללמוד לסמוך על המומנט של הגרמלין החביב הזה ולא להסתער קדימה בכל הכוח כפי שהייתי רגיל, במקרה כזה הג'יפ פשוט היה נשבר. היום אני מבין שהיה פה שיעור לחיים.
צילום: תומר פדר
"פחות בכוח ויותר ברגש" ...
בערוצו החולי של הנחל, גיליתי את הרגע בו חווית הנסיעה גוברת על כל צורך פונקציונאלי להגיע לאן שהוא ואתה פשוט נוהג כי כיף לך. השנים כאילו נושרות ושוב אני מוצא את עצמי מרחף במדבר מעל לבולדרים ודיונות חול קטנות, אבל הפעם ללא הקסדה המעצבנת ואפילו לא צריך לזכור היכן תחבתי את הנשק. במשך יותר משני עשורים תמיד חלמתי על הרגע הזה, ללא מדים, מפקדים או פקודות מטכ"ל, רק הג'יפ ואנוכי פה והמשימה הפעם היא כיף טהור.
כי גם אני כמו הג'פ"ס – לוחם בגמלאות. בגיל 42 אני משתדל לשמור על כושר, למרות שיש רק סיכוי קלוש ביותר שאני עדיין יכול לרוץ עם פק"ל מרגמה או טיל עורב על הגב, להסתער לכיוון 'הפיתות הסוריות' של צאלים, ולצעוק אחוז אמוק: "אש-אש".
אבל אם להיות כנה, בדיוק כמו ה-M151, אני היום עוד הרבה פחות שש לכך מפעם, ועם כל הניסיון שלכאורה צברתי, דור חדש של לוחמים צעירים עושה את זה ללא ספק, פי אלף יותר טוב ממני. עכשיו הג'פס ואנוכי כבר בפנסיה, הזדקנו, וכל שאנו רוצים בסך הכול לעשות , הוא רק לטייל בנחת...
הכתבה המלאה הופיעה לראשונה ב'שטח' מס' 59