מבחן דרכים: ניסאן מיקרה C+C - אוטו

מבחן דרכים: ניסאן מיקרה C+C

למיקרה C+C של ניסאן יש את אחד העיצובים החמודים בסביבה, גג נפתח ומעט מאוד תחרות. האם זה מספיק?

בואו נודה על האמת – מעט מאוד מיקרות C+C, אם בכלל, ימכרו בגלל סוג האלמנטים הרציונליים והמדדים אותם אנו בוחנים במבחן דרכים "רגיל". רוב הסיכויים ששיקול הקניה העיקרי, אם לא היחיד, יהיה המראה החיצוני והסטייל של הגג הפתוח. תוך סיכון בהערת זעמן של כל הפמיניסטיות מקרב קוראות העיתון, אני מוכן להמר שהשורש ח.מ.ד יופיע בתהליך קבלת ההחלטות במגוון הטיות, שכולן יהגו בקול גבוה. אין מה לעשות, אני פשוט לא מצליח לדמיין לעצמי גבר שיקנה רכב שמשטחי הפלסטיק שלו צבועים בצבעים פסטליים, אפילו אם זה חולה פתוחות כמו רוטקופ שלנו...

קפד ראשו
למיקרה C+Cהיה בסיס טוב מבחינה עיצובית – גם המיקרה הרגילה בורכה בעיצוב משובב עין, כזה שקורץ אליך ברוח נעורים תוססת מזוג פנסים המשלימים פנים מחייכות. אל עיצוב החרטום הזה חיברו בניסן גוף שונה לחלוטין – כמקובל בקטגוריה. אין מה לעשות, גג מתכת נפתח דורש שטח אחסון, ובדרך-כלל שטח אחסון אופקי. אלו לא מסתדרים עם תצורת ההאצ'בק המקורית, ודורשים ישבן בולט. הוסיפו לזה שינויים למראה הגג הנובעים מאילוצי אריזה וקיבלתם מכונית ששונה מאוד בפרופיל ומאחור מהמקור. אבל אנשי ניסאן הצליחו לטעמי להתמודד יפה עם נטל סרח העודף האחורי שהפיל לפתחם הגג הנפתח, והמכונית לא נראית כמו גרסה מוטורית של הגיבן מנוטרדאם כאשר הגג סגור – בהחלט שיפור ביחס לכמה יצירות קודמות בקטגוריה.
תא הנוסעים ממשיך את הרושם הטוב מבחינה עיצובית (אם אתם אוהבים צבעים פסטליים רכים) גם אם זה לא ממש כוס הנס-על-חלב שלי, הרי שאין ספק שבקרב קהל היעד (נשים צעירות, למי שעדיין לא הבין) נרשמה הצלחה מסחררת. הבד הירקרק-תכלת בהיר (ואני בטוח שאי שם נשמעות הערות בסגנון "ירקרק-תכלת בהיר עאלק, הוא לא יודע שקוראים לגוון הזה מנטה-הרדוף נחלים?") שמדפן את הדלתות זוכה לשיתוף פעולה מצד משטחי הפלסטיק היוצרים את המדף הקדמי, שמחקים לא רק את הגוון, אלא גם את דוגמת המשבצות העדינה. במוקדם או במאוחר, כל מי שנכנס לאוטו שולח יד אל הפלסטיקה, ממשש ולוחץ, רק כדי להיות בטוח שאכן מדובר בפלסטיק. נגיעות קטנות, כגון כפתורי תפעול העשויים מחומר המזכיר מקשי פסנתרים (או ברזי אמבטיות מפעם), משלימים אווירה ייחודית בתא הנוסעים, אשר מחזיקה מעמד בדיוק עד הפעם הראשונה שבה מנסים לכוון את זרם האוויר מהמזגן ונתקלים בשבכת אוורור שכמעט ונשארת בידו של הנוסע. משם אפשר להמשיך ולעקוב אחר רווחים לא אחידים בין חלקים שונים בפלסטיקה ולשים לב לעוד כמה "פספוסי" גימור שלא מתיישבים עם התדמית היפנית. יכול להיות שהעובדה שהמיקרה הפתוחה מיוצרת בסדנת קארמן, אחראית לחלק מהבעיות, אבל יכול להיות שהסיבה מתחבאת בפרק הדינאמי דווקא.

בתוך הקנקן
עוד לפני ההתמקמות בעמדת הנהג אני מעיף מבט אל ה"מושבים" האחוריים, ותוהה אם אין מקום להוסיף עוד זוג גרשיים לשם. הם מתאימים הרבה יותר לשקיות שופינג מאשר לאדם בשר ודם, וגם אז עדיף שלקופסאות המגפיים מהסייל האחרון תייעדו מקום אחר. כאשר המושבים הקדמיים ממוקמים עבור אדם ממוצע, הם כמעט ונוגעים בבסיס המושב האחורי. גם במושב הקדמי לא תמצאו את אווירת החופש והמרחבים, בטח לא עם גג סגור. השמשה הקדמית מגיעה כמעט עד לפדחת, שמצידה קרובה מדי לגג הקמור. ברך ימין מתלוננת על פלישה של הקונסולה המרכזית למרחב הפרטי שלה וגם מרפק שמאל לא מרוצה מדי ממערכת היחסית האינטימית שכופה עליו הדלת. "אינטימיות" היא בהחלט המילה המתאימה כאן ביותר – ברוב הממדים לא ממש צפוף, אבל הכל קרוב מאוד, כמעט נוגע. כנראה שלא רק בבחירת הצבעים קהל המטרה לא היה גברי.
המושב עצמו דווקא נוח למדי, למרות שהתקשיתי למצוא תנוחת נהיגה ראויה. בסוף התפשרתי על הגה שמסתיר מעט את לוח המחוונים ודוושות קרובות מדי – תנוחה שהתבררה במפתיע כנוחה למדי לאורך זמן.
תא המטען, נקודה בעייתית בדרך כלל במכוניות מסוג זה, היה דווקא נקודת אור – נפחו לא מבוטל גם כאשר הגג פתוח (וילון נגלל דואג לחלקו בצורה ברורה בין הנפח המוקדש למטען לזה ששמור לחלקי הגג) וכאשר נפרש הגג מתקבל תא עמוק וגבוה, שנפחו יותר ממספק כל שימוש הגיוני.

מרגיש בבית
אם למישהו היה עוד ספק, מגיעה פרק הנהיגה ומבהיר כי המיקרה C+C היא חיה עירונית. שם, בין טיילת לחניון, אפשר למצות את היתרונות הגלומים בגג פתוח, בעיקר במזג אוויר חורפי-שמשי כמו זה ששרר בזמן המבחן. הגג נפתח בהליך לא מהיר במיוחד (27 שניות לפתיחה, 35 לסגירה. בעמידה בלבד), מציף את התא באור שמש לא מופרע, בעוד קרבת קצה השמשה הקדמית לפדחת מתברר פתאום כיתרון ענק בכל הקשר למיגון רוח. במהירויות עירוניות המערבולות שמצליחות לחדור לתא הנוסעים כמעט ולא מורגשות, וגם במהירות מעט גבוהה יותר הן עדיין בגדר הנסבל. בתנאים כאלו מערכת החימום מצליחה לנהל קרב בלימה מכובד אפילו מול הקור הירושלמי, ואפשר לראות ולהיראות ללא הפרעה וליהנות מהקסם שבמכונית פתוחה.
בחניה, אלמנט חשוב בחיי הכרך, מציגה המיקרה הזו אופי חצוי – בתנועה אחורה קשה עד בלתי אפשרי להעריך את מיקום קצה הזנב, אלא אם מתרוממים מהמושב בניסיון לאתר את קצהו דרך החלון הזעיר והגבוה; בתנועה לפנים, לעומת זאת, מסמנים צמד הפנסים הבולטים את קצה המכונית, כמו אותם דגלונים שמורי נהיגה היו מחברים פעם אל קצה הסובארו DL שלהם.
המנוע, 1.6 ל' המנפק 110 כ"ס, מספק יחד עם תיבת ההילוכים האוטומטית הפשוטה ביצועים תוססים, עם תגובה מהירה לדרישות רגל ימין והיעדר מוחלט של חשש מבושות רמזורים. לא שתנצחו איתה בתחרות "מפלצות התאוצה", אבל גם לא תתקשו לברוח לאותם מטרידים שיבקשו את הטלפון שלכן (או שלכם) ולהעלם לעבר האופק בקצב מספק.
שתי נקודות נרשמות לחובת המיקרה C+C בעיר: הראשונה נוגעת להגה הכבד שיכול להעיק בתנועה עירונית והשניה נוגעת לנוחות הנסיעה – כיול המתלים נוקשה מאוד ולא מראה עניין מיוחד בספיגת המהמורות במהירות עירונית. סדקים באספלט ירטיטו את הגוף כולו בתדר מעצבן, ומכשולים גדולים יותר יגרמו ל-C+C לנער שדרתה כאילו היתה טנדר מיושן.
"אבל מתלים קשוחים זה דווקא טוב להתנהגות הכביש, לא?" אתם וודאי תוהים "וזו הרי מכונית שאמורה לתבל קצת את החיים, אז מה רע?". זהו, שרע. כי ברגע שמנסים לתקוף פניות בקצב גבוה מגלים מהר מאוד שההגה הכבד מצליח להיות גם מנותק, וזו עוד הבעיה הקטנה יותר. למי שתהה פעם מה משמעות "קשיחות הפיתול" בשלדה, ולא הצליח עדיין למצוא תשובה מוחשית לשאלה, אני ממליץ בתוקף על נסיעת מבחן במיקרה הפתוחה כאקט לימודי. כבר בסוויפרים המהירים, הרבה לפני שהמוח עבר למוד תקיפה, מתחילים להרגיש את פיתולי השלדה. גם מי שלא ידע לזהות את מה שהוא מרגיש, לא יוכל לפספס את הצלילים – צלילי תנועת פלסטיק מול מתכת וקולות חריקה של ברזל מעונה מלווים כל פניה בה העומס הצידי הוא יותר מזניח. קטע כביש קצת יותר מאתגר כבר חושף תת היגוי במנות נדיבות ושלדה שמתעוותת תחתיך כמו בסיפורי האימה של זקני השבט על האמריקאית הגדולה שהיתה להם פעם, כשהם גרו בקנדה. תוך קילומטרים בודדים הצליחו הצמיגים הקדמיים להישחק בצורה ניכרת (תת היגוי, כבר אמרנו?), אבל הרצון שלי להמשיך ולהתפתל נשחק בקצב מהיר עוד יותר. לא, המכונית הזו בהחלט לא נועדה לכסות כבישים מפותלים מהר.
בכבישים ישרים, אגב, היא דווקא סבירה למדי – אומנם יש מעט יותר רעש רוח מאשר בסופרמיני רגילה, אך זה מובן וצפוי, ולא מגיע לרמה מטרידה ממש, למרות שגם רעשי הכביש והמנוע מעט גבוהים מהמקובל. המיקרה הזו לא תמנע ממך להגיע למועדון החדש שנפתח בעיר רחוקה, או למבצע בחנות המפעל המבודדת, למרות שבהחלט לא מדובר בשייטת מצטיינת למרחקים ארוכים.

מתח פני הנוזל
כמו בטיפת מים, שרק "קרום" דקיק מאפשר את קיומה, כך גם המיקרה C+C. מכל בחינה לוגית אין שום הצדקה לרכישת המכונית הזו ביחס לאחותה נטולת הגג הנפתח. אבל עבור מי ששמיים פתוחים מעל הראש הם סם החיים בשבילו, או שאפקט ההגעה הוא אלמנט קריטי בחייו, אין הרבה תחליפים, בטח לא במחיר הזה. הוא (וסביר יותר – היא) יהיה מוכן לסלוח להגה הכבד ולנוחות הבעייתית, ובעיות גמישות השלדה כלל לא יטרידו אותו. גם העובדה שה-CC206 היא מכונית טובה יותר, לא תעיק על ההיגיון שלו יותר מדי – זה הרי כמו לנעול נעליים מהעונה שעברה, אבוי לבושה.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות