כל הכבוד, ידיעות אחרונות, ערכתם תחקיר מעמיק על תופעת מרוצי הרחוב המטילה את אימתה על כבישינו ומושיבה "רוצחים בפוטנציה" מאחורי ההגה של מכונות מלחמה מהירות וקטלניות. חבל רק שאיחרתם את הרכבת ב-10 שנים...

כתבות על תופעת הרייסים, המפגשים המוטוריים ותרבות השיפורים כבר נטחנו עד דק בעיתונות היומית, במגזינים ובטלוויזיה (לעזאזל, אפילו בערוץ 1 האנכרוניסטי ערכו "תחקיר" כזה לפני כ-8 שנים).
אבל כנראה שמחלקת הארכיב של 'ידיעות' לא בדיוק מעודכנת בזה, כי גם ב-'7 ימים' פורסמה כתבה כזו לפני קרוב לעשור. האם משהו השתנה מאז? לא ממש. רק שמות הכתבים, תחיה ברק ועומר אורי, שמתפקדים כש.ג האשם של ה"תחקיר" הנפסד הזה. גם הם, כמו קודמיהם, חוטאים בהתלהמות הישראלית האופיינית, שתוקפת את הבעיה בפטישים כבדים מבלי לרדת לעומקה או לסיבותיה. אולם הפעם, כך נראה, הם גם חוטאים למקצועם באופן בלתי נסלח.

מילא שה"תחקיר" שוגה בעובדות בסיסיות וטכניות (אין דגם שנקרא פיאט איבו, "חריקת הבלמים" היא בעצם "חריקת צמיגים" כיוון שהרכב מאיץ ולא בולם), מילא שהוא טועה במושגי יסוד ("דראג הוא התחרות הגדולה של הסצנה". לא ולא – דראג הוא הסצנה. כך נקראים המרוצים האלה, שאף אחד לא טרח לבדוק מה משמעותם, חוקיהם וההיסטוריה שלהם בוויקיפדיה...) או מעוות עובדות לצורך יצירת דרמה ואנטגוניזם אצל הקורא (250 קמ"ש בשכונת יד אליהו? נו באמת). החטא האמיתי הוא לקיחת צד ועמדה בדברים ואף שינוי המציאות כדי שתתאים לאג'נדה שלך, משהו שעיתונאי אמור להיות – סליחה, חייב להיות – אובייקטיבי וחסין מפניו.

התוצאה העצובה והמסוכנת של שיטת העבודה הזו היא מן מוטציה של עיתונות אקטיבית. עיתונות היפראקטיבית, אם תרצו. זו הסיבה שהעיתונאית הנלהבת – לפי עדויות המעורבים בכתבה – לא דיווחה על מרוץ שהיא ראתה,
אלא דרבנה את המשתתפים ולחצה עליהם לקיים מרוץ "לצורך הכתבה"; זו הסיבה שאותה חוויה מסמרת שיער שכביכול אנסו אותה לחוות ואותה היא מתארת בכתבה – היישר ממושב הנוסע של פיאט טיפו מחוזקת להתפקע – היא תוצאה (מסולפת להחריד) של חוויה שהיא ביקשה לעבור, התלוצצה לגביה עם הנהג ועודדה אותה (אבל אל תאמינו לי – גם בסרטון של הנסיעה אותו היא מזכירה בכתבה וזמין לכל באינטרנט,
צילום: תומר פדר
אפשר לראות שהתיאור הכתוב שלה מעוות את המציאות); זו הסיבה שהיא הוליכה שולל את המשתתפים בהבטחתה להציג גם את סוגית "חוק הספורט המוטורי" (דבר שהיא לא עשתה, כמובן), וזו העילה לכך שהיא "מקטינה" במתכוון את העדויות לכך שיש צד אחר לתרבות הדראג – למשל את העובדה שבעליו של "הרעם הכחול" (עוד טעות עובדתית: "רעם כחול" הוא השם שניתן לסובארו הספציפית בעקבות כתבה במגזין 'אוטו' שנשאה את אותו שם, לא בגלל שהיא זכתה במרוץ כלשהו) מציין שהוא לא נוהג ברכב ביום-יום, אלא רק במנחתים ובכבישים סגורים (ובכך אינו מסכן את שאר משתמשי הכביש), או את עדותו של האופנוען שטוען שהוא "ספורטאי", ושהמדינה דוחקת אותו להתחרות בכבישים ציבוריים.

רגע-רגע, יש תחרויות במנחתים סגורים? החבר'ה האלה מגדירים עצמם כספורטאים?! משהו כאן לא בסדר. אולי כדאי לחקור את זה לעומק? אבל עזבו, בשביל מה. זה מצריך עבודת תחקיר שתציג את התופעה כמשהו כמעט לגיטימי, ואנחנו הרי לא רוצים לבלבל את הקורא עם עובדות. הרבה יותר קל להפציץ במושגים כמו 300 קמ"ש, 800 כ"ס, 2 מיליון שקל וכיו"ב. "יהיה פיצוץ, מלחמת עולם" כמו שנפתחת אחת הפסקאות בכתבה, או במילים אחרות – נמכור המון עיתונים, ידברו עלינו בטלוויזיה, אולי אפילו יקיימו דיון חירום בכנסת ויצאו למבצע משטרתי לסיכול התופעה. בסוף עוד נזכה בפרס סוקולוב...
***
לא ברור איך 'ידיעות אחרונות' – על שפע העורכים, הכתבים והמגיהים שסוקרים כל עמוד טרם הדפסתו – הסכימו להגדיר את התיאור הסהרורי, המוטה והמטעה הזה כ"תחקיר", מבלי שננקט אפילו צעד עיתונאי אחד המתחייב מתחקיר: האם מישהו חשב לפנות לאותו גוף שאמור לאגד את מרוצי הדראג כספורט, "התאחדות מירוצי הדראג הישראלית", ולקבל מהם תגובה רשמית? האם מישהו מהמעורבים בתחקיר בדק את חוקי משרד הרישוי המתירים שיפור כלי רכב (ויש כאלה) לפני שהכפיש את שמם של מוסכי השיפורים המתוארים בפירוט מכוון ודמגוגי בכתבה?
אך חשוב מכך, איך לא נדלקה נורה אדומה לכל המעורבים בעניין כשהכתבת עושה חיבור בין תאונה מקרית בצפון – בין שני כלי רכב שהתחרו אחד בשני בלי כל קשר לחבורה הנ"ל – לבין תאונה במישור אדומים שאפילו המשטרה אינה מגדירה כמרוץ? (ושבה לתשתית הלקויה היה חלק מפתח בתוצאה הטראגית – מעקה הבטיחות המיושן פשוט "שיפד" את הרכב).
צילום: תומר פדר
התשובה לשאלות האלה מאוד פשוטה – כי הם לא יודעים. מי שגדל על ברכי תיאוריית "הנהג אשם" של משרד התחבורה הישראלי לדורותיו לא יודע אחרת, וזה כולל גם עיתונאים מנוסים (ורק תגידו תודה שהכתבת לא חיברה את תאונת האוטובוס המחרידה מאילת לסטטיסטיקת המרוצים – הרי אמרו שנהג האוטובוס התחרה בנהג אחר, לא?). זו הסיבה שלפני שמפרסמים תחקיר מתייעצים עם בעל מקצוע או עיתונאי מקצועי, שמכיר את הנושא ויכול לספק פרשנות אמיתית (והם לא היו צריכים ללכת רחוק – יש לפחות ארבעה כאלה בבית 'ידיעות אחרונות', ולמרבה האירוניה, אחד מהם אפילו היה דמות מוכרת ופעילה בסצנת הדראג...).
אבל אם הם היו עושים זאת, הכתבה הייתה פחות מתלהמת. פחות רייטינגית. כי אז היו מגלים שמספר ההרוגים והפצועים בתחרויות האלה שואף כמעט לאפס; שאין שום קשר בין אופנוענים שנוסעים בשבתות לכביש בית-גוברין לבין מרוצי דראג של מכוניות; שחבורת "נהגי הרייסים" המתוארים כפורעי חוק בלתי מרוסנים קיימו כבר חמישה מרוצים מוסדרים ובטיחותיים במנחתים סגורים (אלו שנקראים "מפלצות התאוצה". ולא, זה לא שם הסרט שכולל "אוסף של מרוצים בכבישים ומנחתים", כהגדרת הכתבת) – ושאם המשטרה והמדינה היו מאפשרות לקיים את המרוצים הסגורים והבטוחים האלה, הן היו מונעות חלק גדול (אם כי לא את כולם) ממרוצי הרחוב שנערכים באין מרוץ מוסדר.
***
שלא תהיה לכם טעות. אינני מצדד במרוצי רחוב ואני אפילו לא חסיד גדול של סצנת ה"למי יש יותר גדול" הזו. אבל לדעתי עדיף שהמשטרה תעלים עין ממרוצי הדראג המוסדרים במנחתים (או אפילו תשמור על הסדר ותאבטח אותם, רחמנא לצלן) – ולא תילחם בהם מלחמה אבודה שרק תיצור יותר ויותר מרוצים מחתרתיים. בדיוק כמו שהיא אינה פושטת על בתי בושת ידועים מדי לילה, כי לפעמים עדיף שגם מעשים בלתי חוקיים יעשו במקום מוסדר מאשר שיתגלגלו לרחובות.
צילום: תומר פדר
לא שאני משווה בין מרוצים לזנות, חלילה. אחרי הכל, מרוצי מכוניות הם ספורט לגיטימי. בכל מדינה בעולם מדובר בענף ספורט לכל דבר, שהחוקים והעונשים בו שונים לחלוטין מחוקי הרכב והתחבורה שחלים על הנהגים בדרכים ציבוריות. בדיוק כמו שלא ניתן להשוות בין מרוצי אופניים, שנערכים בכבישים סגורים או מסלולים ייעודיים, לבין רכיבה על אופניים ברחוב – למרות שבשני המקרים מדובר בכלי רכב דומים בבסיסם. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מצב שבו רוכבי אופניים מקצועיים יאלצו להתחרות אחד בשני על כביש ציבורי פתוח ויאלצו לציית לחוקי התעבורה כי אין "חוק מירוצי אופניים"? או מצב בו שני רוכבים "רגילים" שכן יתחרו בכביש ציבורי יעצרו על ידי המשטרה? זה הרי אבסורד מוחלט.
על רוכבי אופניים שומרים ומגנים גם כשהם רוכבים באופן חסר אחריות בכבישים ציבוריים מסוכנים, סוללים עבורם נתיבים מיוחדים בכביש ובשטח כדי שיוכלו לרכוב בבטחה, סוגרים בשבילם כבישים כדי שיוכלו לקיים מירוצים ו(כמעט) לעולם לא רושמים נגדם דו"חות תנועה (למרות שחלקם הגדול לא מציית לחוקי התנועה כלל).

אז מדוע לא נוהגים כך עם הנהגים? האם זה בגלל שנהיגה במכוניות יותר מסוכנת מאופניים (הסטטיסטיקה דווקא גורסת אחרת), או בגלל שנוח להתחבא מאחורי העובדה ש"חוק הספורט המוטורי" טרם הושלם? (עוד משהו שאין באף מדינה בעולם).
כך או כך, כדאי שבעיתונות, בממשלה ובעיקר במשטרה יפסיקו להתנהג בטיפשות. כי אם הגופים הנ"ל יישמו את המנטרה השחוקה שלהם, זו שגורסת ש"בכביש לא צריך להיות צודק, צריך להיות חכם", הם יעזרו לעצמם ולשאר הנהגים ה"נורמטיביים" להעלים את תופעת המירוצים המחתרתיים מהכבישים הציבוריים.
ניצן רז – עורך מגזין 'אוטו'