מבחן דרכים: פורשה קיימן S - קשר משפחתי

כל זה לא הפריע למניותיה של בתי בת ה-sms-עשרה להרקיע שחקים כאשר הגעתי לאסוף אותה מבית הספר – ואם יש מקום שבו יודעים לזהות ולהעריך מותגים בכלל ומכוניות שוות בפרט הרי זהו תיכון צפון-הרצלייני מצוי. אבל הפרינצ'יפסה לבית שביט עדיין נתקלה בבעיה לשונית בלתי צפויה כאשר ניסתה להסביר לחבריה מעברו השני של הקו הסלולרי במה היא בדיוק נוסעת.
"אין אוטו כזה", היא טוענת באוזני אחרי שאני משיב לשאלתה בדבר שמה של המכונית הלבנה שלנו, והיא מעבירה את האינפורמציה הלאה לחוגיה החברתיים. "יותם אומר שזה נקרא קאיין או משהו דומה. יש מצב שאמא שלו נוהגת בכזה, סבבה?".

נו, כן. הקיימן היא המכונית הצעירה ביותר בהיצע של פורשה, וככזו היא גם הנדירה ביותר על כבישי ישראל. אבל דווקא הצבע הלבן הנקי של גרסת ה-S שקיבלנו גורם לה לבלוט בשטח ולעיניים של כל מי שאנחנו פוגשים בכביש לעקוב אחריה במבט יודע-מעריך-מקנא. זו, אני חייב להודות, הרגשה קצת נרקיסיסטית ולא רעה בכלל. אפילו המתדלק הצעיר בתחנה בה השלמנו חוסרים בנוזלים, לא התאפק והעיר "כל הכבוד שאתה יכול להרשות לעצמך לבחור איכות". לך תסביר לו שרק הביטוח שלה יגרום למנהלת הבנק שלי לפרוץ בצחוק.
עם תג מחיר שמתחיל ב-660,000* שקל בערך לפני תוספות, הקיימן S היא מכונית ספורט די בסיסית מבחינת מה שהיא נותנת בתמורה. די, בואו נקרא לילד בשמו: היא עירומה. אבל יודעים מה? היא מתאימה לי ככה. אז המחיר אינו כולל בקרת שיוט, תפעול אודיו מההגה, מושבים חשמליים, חיישני חניה/גשם/תאורה או תיבה אוטומטית, לאלו שמתעקשים לירות לפורשה שלהם ברגל. ביג דיל.
לשם שינוי, גם היבואן חושב שמכונית-הדגמה לא חייבת להיות עמוסה לעייפה בשטויות, ושתי האופציות היחידות שהתווספו אליה קשורות ישירות לנהיגה, לא לפינוקים: PASM, מערכת המתלים האקטיביים של פורשה, וחבילת "ספורט כרונו". זו האחרונה משנה בלחיצת כפתור את תגובות המנוע למצערת ואת אופן ניתוק ההצתה (ניתוק יותר אגרסיבי, בסל"ד מעט יותר גבוה), מעלה את סף התערבות מערכת בקרת היציבות, PSM, ומפעילה מצב 'ספורט' מוקשח ב-PASM. בנוסף כוללת החבילה פונקצית סטופר חביבה המופעלת על-ידי מנוף בצמוד להגה, עם שעון עגול המותקן גבוה על הקונסולה ומאפשר למדוד ולשמור מספר זמני הקפה. פונקציה שלא ממש נוכל לנצל היום, כי קצת רחוק לנסוע עד לנורבורגרינג.
וז-ה-ו. נדמה לי שלא תמצאו פורשה שהיא מכונת נהיגה טהורה ובסיסית יותר. מנוע מרכזי עם כמעט 300 כ"ס, הנעה אחורית, תיבה ידנית, בקרת יציבות שאפשר לנתק בלחיצת כפתור אחת קצרה (ובלי שהמכונית תחתים אותך על טופס הסרה מאחריות) – באמת לא צריך יותר.

מבחוץ נראית הקיימן צרה וגבוהה מדי. מבפנים היא נראית בוקסטר לכל דבר, כולל איכות מובנית שגורמת לך לרצות להשתחוות בפני הפועלים והרובוטים שייצרו את המכונית. סיבוב קצר של המפתח והמנוע שנמצא מאחורי כתפי הימנית מהדהד בחלל הקטן ומזמין אותי לבדוק איך מסתדרת פורשה טהורת-יעוד וממוקדת עם כבישי ישראל (דבר שהבוקסטר לפחות, עשתה בהצלחה חלקית בלבד).
יש משהו מרגיע בנהיגה במכונית, לא משנה כמה מהירה ויקרה, שאתה כבר קצת מכיר ממפגשים קודמים עם אחיותיה, ויש תחושה אינטימית וחמימה בנהיגה על כבישים שכל קפל, קמט וגבשושית מוכרים לך באופן אישי ומפורט. זו כמעט תחושה חמימה של הגעה הביתה.
והכבישים הללו, שנבחרו בגלל שהם מפותלים ומגוונים מספיק כדי להיות מעניינים ותובעניים מספיק כדי להטיל דרישות על כלי הרכב הננהגים עליהם, מקבלים הפעם את הכבוד הראוי להם עם מכונית שמשלמת לי בריבית על כל מאמץ שאני משקיע בעבודת עקב-אגודל בהורדת הילוך, בבלימה מאוחרת, בבחירת קו הפניה הנכון.
לא שהייתי צריך להיות מופתע. לא ממש. מכל מה שקראתי על הקיימן ידעתי שהיא לוקחת את התכונות הבסיסיות החיוביות של הבוקסטר ומשחיזה אותן עוד יותר. אבל בכל זאת אני מופתע מההבדל המוחשי במהירות התגובה להגה ובפעולת המתלים – תכונות הקשורות זו בזו, כמובן. זה חייב להיות ההגה הישיר והמדויק ביותר בו נתקלתי עד היום בפורשה כלשהי, וכשאני חושב על כך – אולי במכונית כלשהי, נקודה. אין זכר לשטח מת, אין שמץ של חוסר פידבק, אין קצה של ספק לגבי מה יעשו הגלגלים הקדמיים. ומה שהם עושים זה לעקוב אחר קו הפניה כאילו שאין להם זכות דיבור בעניין. הקיימן פשוט מתנגדת לתת-היגוי כאילו הקימה מפלגה שחרטה זאת על דגלה. נכון, ל-911 יש עוד יותר פידבק בהגה, אבל גם פחות מיידיות ודיוק. ולא, אל תאלצו אותי להחליט מה אני מעדיף...

הקיימן נעזרת, כמובן, בנתונים פיזיקליים בסיסיים שעושים את החיים קלים למערך ההיגוי, עם מנוע מרכזי ובשל כך מומנט אינרציה (המייצג את התנגדות המכונית לשינוי כיוונה) נמוך בציר הסבסוב. אבל את זה יש גם לבוקסטר, מכונית שאף פעם לא חשבתי שיש לה בעיה עם ההיגוי. או עם קשיחות המרכב. אבל ה-Turn-in של הקיימן כמעט וגורם להיגוי של הבוקסטר להרגיש רך ומעורפל... ואילו המתלים שלה קצת פחות סופגים מהזכור לי על אספלט משובש, קצת יותר חובטים. לעומת זאת, המתלים הללו מתנגדים נמרצות לזוויות גלגול, מרסנים להפליא את התנודות ומאפשרים שינויי כיוון חוזרים ונשנים, מהירים וחדים ככל שיהיו.
מתברר שכאשר אתה מתחיל ממרכב פתוח שהוא קשיח ממילא ואז עוד סוגר לו את הגג, התוצאה יכולה להיות דרמטית. פורשה אומרת שהקיימן קשיחה מהבוקסטר פי שניים וחצי (!) בפיתול, ופי שניים בכיפוף במישור האורכי. לא צריך להיות נהג מירוץ כדי להרגיש גם בשינויים קטנים יותר מאלו. ואם לא די בכך, הרי שגם רכיבי המתלים כוילו לתוספת קשיחות. לא פלא שהקיימן קצת יותר קופצנית מהבוקסטר (בעיקר בחזית), ומרגישה יותר חדה. בחירה במצב 'ספורט' של המתלים אמנם הופכת את הנסיעה לנוקשה מדי ב-99% ממצבי הנסיעה, אבל במצבים קיצוניים המצב הקשיח של ה-PASM נתן בדיוק את השיפור הנדרש בריסון. על חבילת ה'ספורט כרונו', לעומת זאת, הייתי מוותר, פשוט משום שבהעדר מסלול מירוצים זמין אני לא מוצא בה תועלת של ממש.

כבר בשלב מוקדם אני מבין שאפשר לנתק את בקרת היציבות ללא חשש. הקיימן לא מתכוונת לנשוך אותי. המגבלות שלה כל-כך גבוהות, התשדורות שהיא מעבירה כל כך מדויקות, שפשוט אין סיכוי לפספס מסרים ואני צריך להיות אידיוט מושלם כדי להכניס את עצמי לצרות. להזכירכם, אין תת-היגוי, וגם היגוי-יתר הוא נדיר ביותר ומופיע רק בכוונה תחילה – שילוב של הילוך נמוך, מנת מצערת בריאה וסיוע עם פעולת מצמד מהירה במקרה הצורך יוציא כמובן את הזנב, אבל הקיימן ממש איננה מכונת דריפטים קלאסית – היא מאוד טריקית ולא פרוגרסיבית על המגבלות, וכמו מכוניות מנוע-מרכזי רבות, גם אצלה נקודת האל-חזור קרובה ונשכנית.
ברצפי פניות מהירים אני קולט שאני עוצר את הנשימה תוך כדי הכנת הגוף לכוחות ה-G הצידיים שמפעיל עלי המושב לכאן ולכאן. גם כשאני נכנס מהר מדי לפניה והגלגלים הקדמיים מאותתים על כך בתזוזה קלה, ההגה מספר לי על כך כמעט לפני שזה מתרחש. הרפייה קלה – ואפשר לחזור לגז. וזה דבר שאתה רוצה לעשות, כי שם צליל מנוע הבוקסר – שהוא קצת שקט ורדוד וחסר-אופי בסל"ד נמוך ובינוני – מקבל גוונים חדשים ואופי שצובט לך במוח. עם תיבת ידנית ו-6 הילוכים צמודים, ניגון על האינסטרומנט הזה היה יכול להיות מהנה עוד יותר אלמלא היתה פעולת התיבה מכאנית ונוקשה מדי. מהלך המוט קצר מאוד ומיקומו אידיאלי, אבל S2000 זה לא, וזה קצת מפתיע. לפחות זה נותן לי משהו להתלונן עליו, כי בכל הכנות, כל ביקורת אחרת על המכונית הזו תהיה קטנונית. אפילו מקום למטען יש לה, כ-400 ליטרים מחולקים בין שני תאים קדימה ואחורה, ושני מחזיקי כוסות נשלפים מגניבים.

לקראת סוף היום, באור אחרון, אנו מטפסים לגלבוע, הקיימן ואני ויורשת-העצר, דרך העלייה המוכרת והשוממת מאדם. אנו עושים זאת עם חלונות פתוחים, משיקולים אקוסטיים מובנים. הפורשה הלבנה טסה מעלה כשצליל האגזוז מהדהד מקירות הסלע, תוססת ושוקקת חיים דרך כל נקודת מגע ביני ובינה, ערנית ואתלטית. אם היא רק היתה יפה יותר לטעמי, הייתי מתאהב; אבל היא לא, ולכן אני רק מעריץ.
בתי שותקת כל הדרך למעלה, אבל כשאני מאט את הקצב בדרך נוף הגלבוע ומרשה לעצמי לזרוק מבט לעברה אני רואה שעיניה נוצצות. בראש ההר אנו עוצרים כדי שאוכל להראות לשביטה הצעירה את הנוף של עמק יזרעאל בשעת השקיעה הקסומה הזו. אבל תשומת הלב שלה נתונה בעליל למכונית. "וואו", היא אומרת.
בדיוק.