להתראות דיפנדר, שלום אייקון - אוטו

להתראות דיפנדר, שלום אייקון

לנד רובר דיפנדר, מאחרוני האייקונים של עולם הרכב שיוצרו בשינויים מינוריים במשך עשרות שנים, הגיע לסוף דרכו. כתבת פרידה - עם סוף שמח

בבוקר 29 בינואר 2016 נפל דבר - הדיפנדר האחרון יצא את שערי המפעל בסוליהול, אנגליה, מקץ 68 שנות ייצור, מה שעשה אותו לוותיק מבין הדגמים בייצור. הדבר התרחש לאחר שנים של שמועות ורמזים, מגובים בלא פחות מ–25 מהדורות מיוחדות להנצחת המאורע ההיסטורי. למעשה, כל כך הרבה הזמנות נרשמו לדיפנדרים האחרונים בייצור (שהיה אמור להסתיים עוד ב–2015) עד כי זה הוארך אל תוך השנה החדשה כדי לעמוד בביקוש.
היסטוריה
אז מה הופך את הרכב הרבוע והמיושן למראה וגם לנהיגה, עם הנדסת אנוש נוראית (ועוד יותר עם הגה שמאלי) לכזו אגדה? ובכן, הדיפנדר, כמו אייקונים מוטוריים רבים שנוצרו במחצית השנייה של המאה העשרים, נולד כתגובה לתוצאותיה של מלחמת העולם השנייה. רובר הייתה חברה בצמיחה בשנים שלפני המלחמה, והחלה להתפתח לשווקי יוקרה - אך נאלצה להסתגל למציאות חדשה עם שוך עשן התותחים. אירופה ליקקה את פצעי ההפגזות, הכלכלה קרסה ואנשים עסקו בשיקום חייהם ובבניית בתיהם ועסקיהם מחדש. נולד צורך מחודש ומחוזק להניע את החקלאות, ושני מנהלים ברובר - האחים ספנסר ומוריס ווילקס - העלו את הרעיון שהפך ללנד רובר הראשון.
אגדה אחת מספרת שהעיצוב הקופסתי של הרכב צויר לראשונה בחול על חוף הים בצפון וויילס; אגדה אחרת, סקוטית ככל הנראה, גורסת שהאחים חשבו על הרעיון כשהיו שיכורים מוויסקי בחווה המשפחתית בסקוטלנד. לא בטוח איזו מהאגדות נכונה, אם בכלל, אבל ברור שלעובדה שבאנגליה הסתובבו אלפי ג'יפים אמריקאים של כוחות הברית היה חלק מרכזי ברעיון לייצור הלנד רובר.
האחים החזיקו בחווה ג'יפ וויליס שנרכש מעודפי הצבא ושימש אותם כרכב חקלאי, ולמעשה הועתק ברובו (אב הטיפוס הראשון, נבנה על שלדתו של אותו ג'יפ), וחסך לרובר הנאבקת על חייה שלבים רבים ויקרים של תכנון ופיתוח. הרעיון היה לייצר רכב חקלאי, שיהווה גשר בין טרקטור לרכב מסחרי, והתכנון הראשוני היה להתקין את מושב הנהג במרכז הרכב כדי להקל את ההסתגלות על חקלאים שמורגלים בתנוחת נהיגה מרכזית של טרקטור. ממש מקלארן F1 של הפלאחים.
הייצור התבצע מיומו הראשון ועד האחרון בעיירה סוליהול, לאחר שרובר נאלצה לעבור לשם בעקבות הפצצת המפעל הראשי במלחמה. רובר החלה לייצר מנועי מטוסים עבור חיל האוויר הבריטי במחסנים מוסתרים ואטומים למניעת הפגזות, ולאחר המלחמה עשתה שימוש בעודפי הייצור לבניית הלנד רובר.
בגלל עודף בצבע לתאי הטייסים, נצבעו כל כלי הרכב הראשונים בגוונים שונים של ירוק בהיר; בעקבות מחסור חמור בברזל ובפלדה מחד, ועודפי חלקי מטוסים מאידך, נאלצה החברה להשתמש באלומיניום (אז זול מאוד) לבניית המרכב - עניין שהפך למסורת ולאחד מהסממנים הבולטים של הדיפנדר לדורותיו, אך גם לחרב הפיפיות שלו... אלומיניום (בהמשך) יקר יותר מפלדה, מסובך יותר לייצור ברכב ויקר יותר לתיקון. והדיפנדר, שיוצר עד יומו האחרון בפס ייצור המתבסס בחלקו הגדול על עבודת–יד, הפך יקר מאוד למרות שהיה בסיסי מאוד. בצד החיובי, עמידותו של האלומיניום לחלודה הייתה לאחד הנדבכים העיקריים למוניטין שלו כרכב העמיד בתנאים הקשים ביותר.
שושלת
אילן היוחסין של הדיפנדר מתחיל ב–1948, אך במהלך השנים הוא עבר למעשה ארבעה גלגולים עיקריים. הדור הראשון נקרא "סדרה 1", וממש כמו הדיפנדר מודל 2016, התבסס אף הוא על שלדת סולם, שני סרנים חיים ומרכב אלומיניום. ב–1983 נולד הדור הנוכחי וזכה לשלדה חדשה עם קפיצי סליל בארבע הפינות - מה שככל הנראה גרר מבטי בוז וקריאות גנאי מהג'יפאים המסוקסים, שוודאי טענו שהוא התרכך.
הדור החדש היה אמור להיקרא "סדרה 4", אך רובר זנחה את שיטת הסדרות והדגם נקרא 90, 110 או 127 (על שם בסיס הגלגלים, באינצ'ים). רק ב–1990 זכה הרכב לשם "דיפנדר", בין היתר כדי לסייע בשיווקו באמריקה, שלא ממש התחברה אז לשיטת המספרים - או לרכב המיושן והיקר, ששיווקו ביבשת החדשה הופסק כבר ב–1997.
במהלך 68 שנות קיומו זכה הדיפנדר למעמד אייקוני אחרי שביקר בכל קצוות תבל, גם במתארי השטח הקשים ביותר, בין אם במדי צבא, משטרה, כוחות חילוץ או על "אזרחי", במרכב ואגון שימושי, קצר וטרנדי או טנדר חקלאי, עם גג רך או קשיח, ארבעה או שישה גלגלים, מדיגום מסחרי ועד המלוקקת שברמות הגימור.
היכולת לבנות דיפנדר בכל קונפיגורציה אפשרית העולה על הדעת (כולל כאלו עם זחלים במקום גלגלים, לתנאי שלג קשים ולצרכים צבאיים), לצד העמידות שהתאפשרה הודות למכלולים המכאניים המסיביים, אפשרו לדיפנדר לענות על התובעניות שבדרישות - ולהפגין שרידות יוצאת דופן. לטענת לנד רובר, שני שליש מהדיפנדרים שיוצרו אי פעם, שרדו עד היום (וממש מתאפקים מלהוסיף "ומבקרים במוסך כל שני וחמישי").
הישג מרשים (ומפתיע) נוסף של הדיפנדר הוא בתחום הבטיחות(?!). מסתבר שעל פי סטטיסטיקה של משרד התחבורה הבריטי, הדיפנדר והדיסקברי הם כלי הרכב בעלי אחוזי המוות הנמוכים ביותר בתאונה הכוללת שתי מכוניות. הנתונים אומנם אינם מתייחסים לתאונות הכוללות מכונית אחת, כגון התהפכויות (שהן התאונות הנפוצות ביותר ברכבי שטח) - ועדיין. מי אמר שאין יתרונות באיטיות.
גלגול נשמה
מכיוון שהדיפנדר נבנה על פס ייצור מאוד לא שגרתי במונחי עולם הרכב המודרני, גם למפעל סיפור בפני עצמו; אנשי לנד רובר מספרים על עובד בעל ותק של 40 שנה שהמשיך לעבוד על רצפת הייצור עד אחרון הדיפנדרים, ועל עובד נוסף, בן 23 בלבד, שהוא דור חמישי(!) לאחד מעובדי המפעל. פס הייצור, אגב, לא יישאר מיותם - מעתה ישמש המקום כסדנה לשחזור דיפנדרים, אשר תנוהל על ידי 12 מעובדי המפעל הוותיקים והמנוסים ביותר, בעלי ותק מצטבר של 172 שנה.
לכבוד ירידת הדיפנדר האחרון מפס הייצור, הוזמנו כ–700 מהעובדים שאיישו אותו לאורך השנים לצפות ברכב האחרון מתגלגל מפס הייצור - דגם 90 בצבע חאקי בעל גג–רך, המהווה הומאז' לסדרת הייצור הראשונה. באופן סמלי, מנגנון הפתיחה של מכסה תא המנוע נותר זהה בדיוק לזה של הדגם הראשון.
ומה לגבי המחליף המיועד, שאמור להגיע לשווקים ב–2018? ובכן, לנד רובר הציגה כבר בתערוכת פרנקפורט 2011 את רכב הקונספט DC100 שהיה אמור להוות קדימון לדיפנדר החדש, אולם הרכב זכה לתגובות שליליות של רבים, שגרסו כי הרכב הרך, הבורגני והאופנתי אינו ראוי להיות מחליפו של האייקון המיתולוגי - תגובות ששלחו את לנד רובר בחזרה אל לוח השרטוט.
אם גם אתם חוששים מעתידו של המוהיקני האחרון, תשמחו ודאי לגלות כי השמועות על מותו של הדיפנדר היו מוגזמות... מעבר לעובדה שהרכב עדיין מיוצר ברישיון בברזיל, לנד רובר שוקלת את העברת פס הייצור להודו, שם ממוקמת טאטא, בעלת החברה. וכך, יש סיכוי שאגדת הדיפנדר לא הגיעה לסופה, אלא רק זכתה לגלגול נשמה נוסף - למקום בעולם בו השלטונות פחות מחמירים בענייני אביזרי מותרות כמו כריות אוויר ובקרת יציבות.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות