בדרך כלל כבישי נהיגה טובים נמצאים בקצוות הארץ, באזורים מבודדים בהם יש מעט מכוניות שיפריעו ומעט תקציבים לחצוב בהרים נתיבים ישרים, כך שהכבישים מתפתלים לפי תוואי השטח. אבל לא כל פעם שעולה הדחף לנהוג קצת צריך להשקיע שעות בנהיגה מנהלתית. אפשר גם קרוב לבית - בין שני מרכזי האוכלוסין הגדולים ביותר של ישראל, גוש דן וירושלים. אני מדבר כמובן על משולש כבישים שקודקודיו הם בית שמש, נס הרים ועין כרם. יחד הם מהווים כארבעים וחמישה קילומטרים של פיתולים מכל הסוגים והמינים, שסלולים באספלט טוב יחסית. ניקוי טוב לנשמה.
שני כיווני השעוןאפשר לעשות את הסיבוב בשני הכיוונים, כמובן, ואין העדפה מיוחדת לאחד מהם. אנחנו נתחיל מכביש 1, נרד לכביש 38 לכיוון בית שמש ונפנה שמאלה לפי השילוט למערת הנטיפים. פניה זו תוביל אותנו לכביש עוקף בית שמש עד לכיכר עם אפשרות פניה שמאלה, שוב לפי שילוט למערת הנטיפים. זוהי תחילתו של כביש 3866, כביש "נס הרים" המפורסם. שימו לב - הכביש פופולארי מאוד גם אצל רוכבי אופניים, ולכן לא כדאי להגיע אליו בשעות הבוקר בסופי השבוע, אז הוא עמוס רוכבים שלא תמיד מקפידים על כללי התנועה וההיגיון. לצאת מפנייה ולגלות מולך ארבעה רוכבים לרוחב זה לא כיף...
צילום: מנהל
כביש נס הרים הוא כביש מאתגר ומגוון, למרות שאינו ארוך במיוחד - בערך 12 ק"מ. תחילתו במגמת עלייה, עם מספר פניות מהירות יחסית אבל בעלות ראות מוגבלת ואז קטע עלייה ארוך, תלול יחסית - וישר; אחד המקומות היחידים שמאפשרים עקיפה בטוחה, בתנאי שהרכב שלכם חזק מספיק. בסוף העלייה יש קשת ארוכה שמאלה, בה אפשר להעמיס היטב את מתלי הרכב. שימו לב שאלו שבאים ממול לא תמיד מקפידים להיצמד לימין.
קצת אחרי הקשת פוגשים בפנייה שמאלה למערת הנטיפים. אטרקציה מעניינת אם לא הייתם בה מעולם - וגם אם כבר הייתם. אם אתם מעדיפים לעצור לקפה, יער יעלה מציע מגוון נקודות מוצלות עם שולחנות פיקניק ונוף יפה. אחרי הפנייה למערת הנטיפים הכביש מתאזן, פחות או יותר, אך עדיין מציע שפע פניות מהנות. שימו לב בעיקר לשמאלית, בערך קילומטר אחרי הפניה למערה, שמגיעה מיד אחרי שיא גובה בכביש, מה ש"מרים" את המכונית ופוגע באחיזה. בסוף הכביש, קצת לפני צומת ה–T עם כביש 386, נמצא "ברבהר" המפורסם - אם אתם לא ממש בענייני אוכל, ורוצים רק משהו קליל, זו עצירה מתבקשת.
צילום: מנהל
אבל אנחנו ממשיכים - פונים שמאלה על כביש 386. כביש סלול היטב אך צר, בעל שדה ראיה מוגבל ורצפי פניות בלתי נגמרים ברדיוסים שונים. גם בקצב רגוע כיף לנהוג כאן - גם בגלל האספלט, וגם בגלל הנוף ההררי והירוק הנשקף מכל עבר. לרגע אפשר לשכוח שאתה בקיץ הישראלי. אחרי 15 ק"מ אנו מגיעים לכיכר. שמאלה לכביש 395 - אליו נגיע בהמשך - וישר לעין כרם, שם מחכה לנו המסעדה של החודש. אנחנו ממשיכים ישר, וקצת אחרי הכניסה אל בין הבתים של עין כרם, ממש אחרי עיקול שמאלה, נראה את 'מלה ביסטרו' בצד ימין. חניה, בחינם, יש כמאתיים מטרים בהמשך הכביש, בצד ימין. אם אתם עדיין לא רעבים, שווה לעשות סיור רגלי קצר ברחובות עין כרם, בין הבתים הישנים, הכנסיות והמנזרים - הכפר, שמזוהה אצל הנוצרים כמקום הולדתו של יוחנן המטביל, כולל לא פחות משישה מנזרים וכנסיות!
השולחן בצד השעוןאבל אנחנו כבר רעבים, ולכן נכנסנו למלה ביסטרו, השוכנת בבניין עתיק, ומנצלת היטב את החלל המקושת. הכניסה צבעונית בזכות קערות של פירות וירקות שנותנות למקום אופי כפרי והעיצוב פשוט ונעים. האקוסטיקה במקום לא מוצלחת, מחזקת כל מילה שנאמרת על ידי מי מהסועדים, ולכן הרעש בפנים רב. אם מזג האוויר מתאים, אולי עדיף לשבת בחוץ. למסעדה תפריט עסקיות בטווח מחירים של 55 עד 119 שקלים.
צילום: מנהל
אנחנו פתחנו, בהמלצת המלצרית, בפוקצ'ה מתבקשת - טעימה וטרייה, לא שמנה מדי, ועם ממרחים פשוטים אך טעימים - ו'ניוקי שוק' ברוטב שמנת עם עגבניות שרי, עגבניות מיובשות ועשבי תיבול. הניוקי היה עשוי היטב, לא דביק והרוטב טעים ולא כבד מדי. בהחלט מנה נחמדה. התלבטנו בין 'שקשוקת כבש' עליה המליצה המלצרית ל'סלט ארטישוק אלה רומנה', שהשילוב בו בין הארטישוק לעגבניות שרי ואבוקדו נשמע מעניין. בחרנו באחרון, חבל רק שהאבוקדו היה רך מדי ונמרח על שאר הרכיבים במקום לתפוס מקום משלו, והתוצאה הסופית לא הייתה מלהיבה. אולי היינו צריכים להקשיב למלצרית...
אז הקשבנו בעיקריות, ולקחנו מנת 'שקדי עגל של שוק מחנה יהודה' ומנת "ספיישל" בשם 'טורנדו רוסיני' (מתכון שהגה המלחין ג'יאקומו רוסיני, שכתב, גם, את הספר מסביליה). השקדים מוגשים ברוטב עמבה וטחינה על מצע פיתה עם חצילים, עגבניות צרובות וביצה ובצל; הטורנדו משלב פטריית פורטבלו, עליה מדליון פילה מיניון ובפנטהאוז כבד אווז, למגדל מצטרף רוטב יין אדום ובצלי שאלוט. מנת שקדי העגל מיועדת למי שאוהב חלקי פנים, ולא יירתע מהמראה המוזר של השקדים. מצע הפיתה דואג לספוג נוזלים מיותרים, והשילוב בין עגבניות, חצילים, בצל, ביצה וטחינה הוא שילוב פשוט ועממי שקשה לטעות בו. אך נראה שהשקדים עצמם נטבלו במלח לפני הטיגון - כל ביס בהם נתן "מכת מליחות" שקלקלה קצת את המסיבה.
צילום: מנהל
הטורנדו הציעה שילוב מעניין של מרקמים וטעמים בן שלושת מרכיביה העיקריים, אך רוטב היין היה דומיננטי ומתוק מדי. על בצלי השאלוט ויתרתי לחלוטין מסיבה זו, והפטריה ספוגת הרוטב היתה דומיננטית מדי ביחס לבשר ולכבד. הפילה עצמו היה מעולה, וכך גם הכבד, הן ברמת חומר הגלם והן ברמת העשיה - ואני לא חובב גדול של כבד אווז. כאן המקום להעיר שמדובר במנה קטנה למדי, ולמרות שנאמר לנו שהיא מגיעה עם שתי תוספות - אלו לא הגיעו לשולחן מסיבה לא ברורה. לקינוח לקחנו קרם ברולה - הוא היה עשוי כראוי, מתוק במידה ובסך הכל טוב - ואבטיח. אי אפשר ליפול עם אבטיח...
בסך הכל חוויה נחמדה, אבל כזו שלא הצליחה להתעלות והמנות לא "יפוצצו" אתכם, לטוב ולרע. אם מגיעים בשעות ה"עסקיות" מדובר בעסקה לא רעה.
צילום: מנהל
קינוח בפיתוליםועכשיו הגיע הזמן גם לקינוח הנהיגה - אנו חוזרים על עקבינו עד לכיכר ופונים ימינה, לכביש 395, שמוביל אותנו דרך צובה ורמת רזיאל עד לאשתאול, ומתפתל מעל לוואדי הגדול של נחל כיסלון. ובחלקו התחתון עובר בתוך יער קדושים. החלק המיוחד בו הוא קטע קצר, בערך קילומטר אורכו, שבו הכביש מצופף בין קיר אבן לקצה המצוק. קטע צר שדורש תשומת לב לבאים ממול, אבל נותן תחושה מיוחדת. בהמשך, לקראת סופו של הכביש, יש רצף של פניות פרסה הדוקות שאם לא נזהרים הן מצליחות להוציא את תת–ההיגוי שטמון כמעט בכל מכונית, בעיקר אם נוסעים בכיוון ההפוך, בעלייה.
בסך הכל כ–18 ק"מ בירידה שמסתיימת במפגש עם כביש 38, כ–45 ק"מ בסך הכל. מכאן ימינה לכיוון כביש 1, או שמאלה לעבר בית שמש ובית גוברין למי שנוסע דרומה.
רק נסיעות טובות!
צילום: מנהל
