— "אני נוסע למירוץ פורמולה 1!"
— "מגניב, איפה?"
— "באקו, אזרבייג'ן"
— "?@#$^^ WTF??!?
זו התגובה הממוצעת של הישראלי הממוצע, לשמע שמה של המדינה הזו שהופך בראש לאיזה בליל של "קזסחסטן־אוזבקיסטן־טורקמניסטן", או כל המדינות שהמידע העיקרי שיש לנו עליהן הוא שיש שם הרבה אנשים עם שפם: מדינה מוסלמית, שיעית, שגובלת באיראן — ולכאן, דווקא לכאן, הגעתי כדי לראות את מירוץ הפורמולה 1 הראשון בחיי. הגיוני.
דווקא כן, הגיוני
האמת שדווקא כן, כי אָזַרְבַּיְיגָ'ן נוגעת לכל אחד מאיתנו, וסביר מאוד להניח שהדלק ששמתם היום במכונית שלכם (או באופנוע!) מגיע משם. היא נחשבת למדינה המוסלמית החילונית והסובלנית ביותר, כזו שהדת אפילו לא חלק מהחוקה הרשמית שלה, ואפילו אפשר לשתות בה גם אלכוהול באופן חופשי — אחרת מה בדיוק ישפריץ הזוכה המאושר על הפודיום, קולה?
זה מקום של ניגודים — חיג'אבים לצד שורטס, שיעים שמחבבים את ישראל, קניונים מפוארים עם מותגי יוקרה כשמאחוריהם סלאמס של עוני. זה גם מה שקורה במכוניות — מרצדסים לצד לאדות סוביטיות, אודי Q5 בפקק עם מוסקוביץ' — שזה שם של אוטו, וגם הוא מהימים ה(פחות) עליזים של יו. אס. אס. אר. "ואיך המכוניות האלו?" — אני עושה את שיחת הקלישאה עם נהג המונית המקומית שעונה "פיס אוף שיט, באט דיי אר סטיל גואינג", אלא מה.
אזארביז'אן היא מסוג המדינות — שאף קורא קווקזי לא יעלב לי — שהן כאילו לא אפויות עד הסוף, שיש בהן משהו שלא סגור על עצמו, עדיין מתפתח, מדינה שעוד לא ברור לה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, וזה תמיד מעניין יותר. זה היה קצת פחות נחמד לבלוגר בשם אלכס לפשין שבילה כאן במעצר בגלל, בין השאר, ביקורת על הממשל וטענה שזו לא באמת דמוקרטיה. ואכן, הנשיא אילהם אלייב נמצא בתפקיד מאז 2003, ומסתבר שגם אבא שלו, במקרה כמובן, סימן לפניו במשבצת של "עבודה" את המילה "נשיא" בעשר השנים שלפני כן. אבל היו בחירות וזה מה שהעם רצה, כמובן.
הנשיא אלייב מאוד אוהב לארח, ורק בשנים האחרונות היו כאן האירוויזיון והמשחקים האולימפים האירופים ואפילו סוג של "מכביה" — מעין אולימפיאדה איסלמית. אבל הדבר האמיתי אירע כשאנחנו היינו שם — ואני לא מתכוון ל"אליפות העולם בספורט ריתמי", תחום שרוב הקוראים כאן קצת פחות בקיאים בו — גולת הכותרת, היהלום שבכתר, הדובדבן שעל הספוילר: פורמולה אחת.
הפרס הגדול
כדי להביא לבאקו מירוץ בסבב הזה, האזרים שילמו לא מעט: הטענה היא שהתעריף לאירוח F1 הוא משהו באזור ה־35 מיליון דולר — אבל כאן שילמו מחיר כפול, וזה בחוזה לחמש שנים. מונקו, אם תהיתם, לא משלמת, למרות שהתחרות בבאקו כמו במונקו; כי יחסית לעיר שמאוד רוצה לארח F1, היתה לעיר הזו בעיה קטנה: אין לה מסלול מרוצים. לכן, הוחלט שיהיה זה מירוץ רחובות, בדיוק כמו במונאקו, נו, רק בלי הדוגמניות בביקיני, וכוכבי הקולנוע והיכטות בטריליון דולר.
הבולווארים רחבים כמו בפאריז, מכוניות המשטרה הן בוואריות מסדרה 3 והמוניות יבוא מלונדון. הכל בתוך מחזה מתעתע — עיר שלמה שהופכת לכמה שבועות למסלול מירוצים: גדרות, בטונדות ומחסומים באמצע הרחובות, מבנה ארוך של שתי קומות ובו שורה של מתחמי פיטס ומגדל פיקוח, השקעה מטורפת שכול כולה תפורק ותיעלם אחרי שלושה ימים של חימום, מקצה דירוג ומירוץ. בכל הזמן הזה הכבישים הראשיים יהיו סגורים, ואם מישהו רוצה להגיע לעבודה, יתכבד ויתעורר לו שעתיים לפני ויסע מסביב. רק לחשוב איזו מהומה היו מעוררים תושבי גוש דן מה"פורמולה 1 תל אביב", ולשער איזה קופון פוליטי היתה גוזרת שרת התרבות והספורט, אחרי שהיתה מעבירה את המירוץ לירושלים.
כאן — אתם זוכרים — זה קל יותר; הנשיא אלייב החליט. וזהו. שישה קילומטרים (ושלושה סנטימטרים!) אורכו של המסלול שבלב העיר שמאפשר לצופה לקפוץ לרגע לקנות איזה ג'וצי (או קבב) בקניון שליד. הכל כאן קטן יותר, גם מספר הצופים, למעשה באקו הוא המירוץ עם הכי מעט מאלה — משהו כמו 70,000, מה שגורם להכל להיראות לפעמים קצת כמו איזה פסטיבל שבועות בקיבוץ רמת גבעולים. מצד שני היתרון הוא שאם ממש תתעקש תצליח לגנוב איזה סלפי עם, נגיד, סרחיו פרז.
קשר ישראלי
רגע לפני המירוץ אני פוגש את חנוך ניסני, הישראלי שהגיע הכי קרוב לפורמולה אחת כשהיה נהג מבחן בקבוצת מינרדי, הוא אפילו אירגן לי אז חוויה מפוקפת עם חבר שלו, נהג ה־F1 פטריק פריסכר שלקח אותי לנסיעה במכונית פורמולה 1. כן, "נסיעה", משום שזה קרה במכונית מוארכת שהותקן לה במיוחד מושב נוסף מאחורה לפראייירים כמוני, מושב שבו הייתי תקוע מאחור בלי לראות דבר כשהראש שלי מוטח קדימה ומושלך אחורה בתאוצות ובתאוטות ה־G בלי לראות את הדרך, מה שגרם לי להבין את העוצמה של המכונה הזו — וגם לבחילות איומות שהיה קשה להשתחרר מהן גם יומיים אחר כך.
רוי ניסני, הבן של, מתחרה כאן ב־F2, ליגת המשנה. אנשי F2 מקיימים שני מירוצים בכל סופ"ש של פורמולה, ויום קודם התנגש רוי בקיר ב־150 קמ"ש, ומדהים לחשוב שכל האירוע הזה הסתיים בכך שהיד שלו קצת כואבת. "אמא שלו רואה את המרוצים בדיליי אומר לי ניסני האב, "רק אחרי שאני אומר לה שהכל בסדר, ולמרות שהיא יודעת שהכל בסדר, היא עדיין מבוהלת. הורות זה לחתום חוזה עם הפחד, ויותר בטוח להיות פסנתרן. מצד שני יש גם יתרונות, הוא ספורטאי ואתלט שמחוייב לזה, אז אני יכול להיות בטוח שהוא לא עושה סמים" הוא מסיים בחיוך.
הפורמולה היתה פעם ספורט מסוכן ממש, בין 1970 ל־1975 נהרגו שמונה(!) נהגים. מאידך, מאז שאיירטון סנה נהרג לפני 24 שנה, נהרג רק נהג אחד (בסוזוקה, לפני ארבע שנים), ג'ולס ביאנצ'י, וגם זה אירע בתאונה עגומה ומוזרה שלא התרחשה תוך כדי מירוץ ממש, אלא כשנכנס בטרקטור שמוציא את המכוניות שניזוקו. "אם אני מפחד ממשהו — זה רק מאבא" אומר רוי שנוהג בגאווה גדולה ומרגשת עם דגל ישראל על המכונית. הוא כישרון גדול ונראה מחויב מאוד לספורט ולתקווה להגיע לליגה של הגדולים. נחזיק לו אצבעות לעתיד.
עובר בפיטס — הנה המוסך של סקודריה פרארי האדומים, מרצדס פטרונס האפורים ו"סהרה פורס אינדיה" הוורודים. אבל עזבו, זה אני שמסתובב לי בפיטס של פורמולה אחת עם חיוך דבילי, והנה ניקי לאודה — ואני מרגיש כמו ילדה עם קוקיות בהופעה של ג'סטין: "סקיוז מי, קאן אי מייק א פיקצ'ר"!?
עקיצות
ואז זה קורה — בלי נערות מטריה, ועם צווחת מנועים קצת פחות חזקה, שני דברים שתאהבו או שלא, חלק מהעידן החדש של הפורמולה — והמכוניות יוצאות לדרך והאדרנלין שוצף. 340 קמ"ש בישורת ו־טראח של ירידה ל־80 קמ"ש בעיקול שאחריו, בקפיירים של אש מהמפלט וניצוצות של שיוף הגחון באספלט.
היו גם התנגשויות ומכוניות שעפו מהמסלול ואפילו — הרשו לי עקיצה — היו עקיפות; ללא ספק, מירוץ המכוניות הזה ממש מתקרב — הנה עוד עקיצה — למוטוג'יפי.
אז למה לראות פורמולה 1 בבאקו? כי זה רק שלוש ומשהו שעות טיסה מישראל, משום שכאן אפשר לקשקש עם עיתונאי איראני על הפוליטיקאים שלנו או להתווכח עם בחור מבחריין על הסיכוי של פרארי לעשות את זה שוב סופסוף.
אבל הסיבה המרכזית היא בגלל שזה לא דומה לשום דבר אחר, בגלל שזה שונה ומשום שהאזרים משתדלים מאוד והם נחמדים, ונדמה שכל אלה הם יותר ממה שתחוו בכל פורמולה אחת במדינה אחרת.
אה, והיה גם מירוץ. בסוף המילטון ניצח.
תודה לחברת ישראייר ולמלון בולוורד מריוט, באקו
