המחיר מנצח: כך בחרנו להתעלם מהציר סין-איראן

אין דבר כזה מוצר אזרחי

הערכת המצב שמציגים בשנים האחרונות גופי מחקר וביטחון בישראל הרבה יותר נוקבת ממכבסת התירוצים של הגולש הטיפוסי בעלי אקספרס. במכון למחקרי ביטחון לאומי מדגישים כי סין מעניקה לאיראן משענת כלכלית המאפשרת לה לעקוף סנקציות ולהפנות משאבים לפיתוח יכולות צבאיות. באחד הדוחות נכתב כי סין “מספקת לאיראן גב כלכלי וטכנולוגי שמגדיל את האיום על ישראל”, תוך שימוש נרחב בידע ובטכנולוגיות אזרחיות הניתנות להסבה לשימושים צבאיים.

בדוח נוסף ציינו חוקרי המכון כי סין “משלבת גיבוי פוליטי עקבי לאיראן עם ביקורת מרומזת על ישראל”, ובכך מחזקת יכולות איראניות בתחומי טילים, סייבר ותעשייה כבדה. חלק מהפעילות מוצגת כפרויקטים מסחריים לגיטימיים, אך בפועל מדובר בשיתופי פעולה שמעניקים לאיראן יתרון טכנולוגי שלא היה ברשותה בעבר".

ד"ר הראל מנשרי, ממייסדי מערך הסייבר בשב"כ ואחד המומחים הבולטים בתחום, ציין: “ממשלת סין כבר מחזיקה דריסת רגל בתשתיות ובנכסים רגישים בישראל ללא פיקוח מספק. כשכל המערכות מחוברות, אין דבר כזה מוצר ‘אזרחי’. כל ציוד שמגיע מסין - מצלמות, נתבים, מערכות בקרה - הוא פוטנציאל לאיסוף מידע או לחדירה”. 

לדבריו, התמורה הכלכלית המידית מסמאת את עיני מקבלי ההחלטות: “ההנחה שאפשר להפריד בין יבוא זול לבין איום אסטרטגי - לא מחזיקה מים”.

גם מומחים בעלי גישה פחות קיצונית מסכימים שהעמקת הקשר בין סין למשטר בטהרן משקף סכנה לישראל: “אי אפשר לכבות את סין במתג”, אמר אחד מהם, “אבל צריך להבין שכל שקל שנכנס לתעשייה הסינית - הופך לחלק ממערכת שמעצימה גם את איראן”.

הרכב הסיני הוא רק דוגמא

למרות האזהרות, השוק הישראלי מתנהל כאילו אין סתירה בין המצב הביטחוני לבין הרגלי הצריכה - כלומר אם זה זול, מותר להבליג. וכך, הרכבים החשמליים הסיניים הפכו לקטגוריה הדומיננטית בישראל בזכות שילוב של מחיר מפתה, אבזור נדיב והיצע מיידי. חברות ליסינג מעדיפות את המותגים הסיניים בגלל תנאים אלה, והצרכן הישראלי מאס ביוקר המחיה ומחפש פתרונות מוזלים - ובצדק.

ישראל, דקלרטיבית, אינה מציגה מדיניות שמגדירה גבולות לצינורות מול סין. אין הבחנה רשמית בין מוצרים שאינם רגישים לבין תשתיות קריטיות, ואין קווים אדומים קוהרנטים לייבוא ציוד בעל פוטנציאל מודיעיני. היעדר מדיניות מכשיר את הוואקום שאפשר למלא אותו באיזו פרשנות שנוחה לנו - אפשר אפילו לומר שמדובר בעיוורון מערכתי - מאינטרסים מסחריים די מובנים.

אז מחד, מערכת הביטחון מזהירה מפני איום הולך וגובר ומאידך, המשק והצרכן הישראלי מעדיפים לא לשלם ביוקר כי נו, "הכל היום מגיע מסין". ברמה עולמית, אפשר לייחס את הסוגיה הזו כמעט לכל מדינה שמנהלת יחסים כלכליים מאוד הדוקים עם סין - אוסטרליה, בריטניה, גרמניה, גם איחוד האמירויות. רק שאף אחת מהן לא מתמודדת עם איום אסטרטגי ברמה השעתית. 

יש מה לעשות?

ישבתי השבוע עם ילדי הקטנים למשחק, ולמעט כמה צעצועים ורהיטים בייצור מקומי, 90% מהחדר הוא בחתימת "מייד אין צ'יינה". ישנה תחושה, שאנחנו מנהלים פה קרב אבוד מול מעצמה שהמערכת המסחרית שלה השתלטה על העולם. מצד שני, קשה להביט בעיניים שלהם ולחשוב שהכל בסדר אחרי שכמו כל עמישראל נצמדנו שבועיים לממ"ד בגלל טילים איראניים שמחקו בניינים, רחובות וגבו את חייהם של עשרות אנשים. 

בסופו של דבר, זו תהיה בחירה אישית. אבל היא מאוד מורכבת כי כמעט כל גופי המסחר הגדולים (אמאזון וכדומה) משווקים מוצרים מסין. ועל כן, כפי שאנשים בוחרים לא לאכול בשר מסיבות ערכיות, סביבתיות או מצפוניות, כך אפשר לראות ברכישת מוצרים סיניים החלטה צרכנית שמגלמת עמדה מסוימת.

במילים אחרות, מי שסבור שסין מחזקת את איראן יכול להחליט (לכל הפחות) לצמצם צריכה מסין, לקנות אולי משומש איכותי מארץ אחרת שגם יאריך ימים. אולי זו לא שאלה של יכולת, אלא של סדר עדיפויות.