טרנטה, אבל לפניך - אוטו

טרנטה, אבל לפניך

ביום חול הגרוטאות האלה לא היו שורדות נסיעה למכולת, אבל בחול-המועד סוכות הן חצו את ישראל – בשטח!

כששמעתי לראשונה על ראלי הגרוטאות, האינסטינקט הראשוני שלי היה להירשם, לחטוף את אוהד – חובב הגרוטאות המערכתי – ולסרוק במהירות שיא את לוח המשומשות הקרוב, במטרה למצוא את הפחנוע האולטימטיבי. לצערי, למציאות היו תכניות משלה – לו"ז עמוס, חופשה בחו"ל, חגים... בקיצור, החיים עצמם. אולם גם לא הסכמתי לוותר כליל על חוויה שכזו, ולכן הצטרפתי, לפחות לחלק מהמסע, כנוסע בצוות של אור וגילי (תודה חבר'ה!) ספון במושב האחורי של רנו 19 קשישה בין צידניות לארגזי חלקי חילוף.
הגרוטראלי הוא פרי מוחם של אופיר וחיליק (השמות המלאים שמורת במערכת. מערכת הביטחון). את ההשראה קיבלו השניים מהמונגול-ראלי (Mongol Rally) - מסע הישרדות קשוח ומפרך, המזנק מלונדון ומסתיים בסיביר, סמוך לגבול עם מונגוליה – 15,000 ק"מ מאוחר יותר. הפורמט המקומי, מן הסתם, קצת יותר צנוע – על המשתתפים לעבור 700 ק"מ בחמישה ימים; במקום לונדון, נקודת הזינוק היא באילת – ובמקום סיביר נקודת הסיום היא בחרמון.
למרות ההבדלים, המהדורה המקומית שומרת אמונים לרוח ההפקה הבינלאומית. אחד המאפיינים העיקריים בשני המסעות נוגע לאמצעי הניוד, שהם אלו שהופכים את המסע לאתגר אמיתי. כפי שרומז השם, הכניסה לגרוטראלי מותרת לגרוטאות – מכוניות בשווי של עד 3500 ש"ח, כולל שפצורים – תקציב המכתיב רכישה של אסופות פחים עלובות, המחוברות יחדיו ברוק... המכוניות, אגב, חייבות להיות מבוטחות ובעלות טסט בתוקף - דרישה הכרחית לאור העובדה שהמכוניות נוסעות על דרכים ציבוריות, ואת הירידה לאילת הן עשו על גלגלים (הרי הובלה תעלה כמו המכונית). במונגול-ראלי ההגדרות מעט שונות – אין תקציב ספציפי לקניית מכונית, אך הבחירה מוגבלת למכוניות קטנות עם מנוע בנפח של עד ליטר אחד. או כמו שזה מוגדר באנגלית ציורית - .You need to drive a small, Shit Car... בשני המקרים, אגב, אסורים רכבי 4x4.
הבדל נוסף בין שני המסעות נוגע ללוגיסטיקה – המתחרים בגולה צריכים לתכנן את המסלול לבדם, והלוגיסטיקה היא באחריותם. בארץ המסלול הוגדר בראש והמשתתפים זכו לתמיכה לוגיסטית, לפחות חלקית – כלים, חלקי חילוף ומזון למהלך היום היו עדיין באחריות הצוותים עצמם.
הגרוטראלי יצא לדרך בבוקרו של יום חמישי, ה-1 באוקטובר, מנחל שלמה – לשם נדרשו הצוותים להגיע בלילה לפני כן. את הדרך לאילת העברתי בהיילקס-חפ"ק של רז, מי שהיה אחראי על הלוגיסטיקה , כשאלינו מתלווה אחד הצוותים, במאזדה 323. זו חבשה גגון מגודל וגס למראה, על תא המטען נקשרו מזרונים, וכל החללים הפנימיים היו דחוסים עד אפס מקום בשלושת חברי הצוות, מזון בכמות סיטונאית וכמות חלקי חילוף שלא היתה מביישת מוסך מרכזי. בעודי מביט במתלים המעוכים עד קצה מהלכם חשבתי לעצי "אם זה מגיע לחרמון, אני צנצנת".

ב-04:30 לפנות בוקר הגענו סוף סוף לשטח הכינוס, ופנינו מיד לנצל את השעות המועטות עד הזינוק לשינה. אלא ששעתיים אחר כך, ומוקדם בהרבה ממה שתכננתי, מצאתי את עצמי ער – הזבובים המקומיים יעילים יותר מכל שעון מעורר... בלית ברירה ניצלתי את הזמן לסיור בין 19 המכוניות שיזנקו לדרך עוד זמן לא רב.
האמת היא שהמצב היה פחות עגום מכפי שחשבתי. ציפיתי למצוא פיסות פח ושלדה המוחזקות בקושי ברוק ומסטיקים ישנים, אבל הופתעתי לטובה. יחסית לכלי תחבורה בשווי של חופשת יחיד בכרתים, הכלים נראו מדוגמים להפליא – הצביעה הטרייה העניקה חיים חדשים לכלים הישנים, טמבונים חתוכים מלפנים ומאחור והתקני חילוץ פיארו את "מכוניות המרוץ" הצנועות. האמת היא, שחלק מהמכוניות גרמו לי לתהות כמה הקפידו הצוותים להיצמד לתקציב הרשמי – אבל לא נראה שאנשי הראלי מוטרדים מזוטות שכאלו.
אוסף יצירות המופת כלל דגמים כמו ניסאן סאני, פיאט אונו (בצביעת ג'ון דיר), סוזוקי סוויפט (בעלת צביעה דומה, כנראה מדובר בלהיט בקרב תושבי עמק יזרעאל, משם הגיעו חלק לא קטן מהצוותים), פיג'ו 205 ו-306, יונדאי אקסנט, רנו קליאו ולא מעט סובארו אימפרזה. את תשומת לבי משכה דווקא רנו אקספרס אדמונית, מחופשת לחיפושית פרת משה רבנו, כולל מחושים בילט-אין, ופטנט שנראה כמו המצאת המאה – מכסה מנוע שקוף!
לאחר תדרוך קצר של המארגנים, הוזנקו הצוותים לדרך, שניים בכל פעם. רגע, אמרתי "הוזנקו"? אולי קצת הגזמתי. כשאתה מעמיס על מנוע עייף חצי טון של ציוד ונוסעים, קשה לצפות ממנו ליותר מדי, ואכן – רב המכוניות יצאו לדרך באיטיות שבלולית, צוברות קמ"ש אל קמ"ש. ואולי הנהגים פשוט קראו והפנימו את משל הצב והארנב.
אבל החיים הם לא אפס למאה, בטח לא בגרוטראלי - כאן שם המשחק הוא סבלנות, או-אז הכל עובר חביבי. אותן גרוטאות מעוטות נחת ושבעות ימים עברו במהלך חמשת הימים מסלול שטח מפרך מאוד – תוואי הדרך מאילת ועד דן כלל מעברי מים, טרשים, הצלבות, וואדיות, עליות, ירידות ומה לא... לא מסלולים שהיו גורמים לפאג'רו או לנד-קרוזר להזיע, אבל עבור פרייבטים מן השורה (האחורית) זה היה קשה, אפילו קשה מאוד, ולא פעם הסוסים המכאניים נדרשו לעזרת השרירים האנושיים, כשהצוותים משתפים פעולה בדחיפה-משיכה של הכלים המעונים כל הדרך למעלה.
מעבר למסלול הקשוח, הגיל והמאמץ הלא-רגיל נתנו את אותותיהם במכוניות המסע. הצוותים נדרשו לתפעל לא מעט מעצורים, מכל סוג ומין - מפאנצ'רים ועד מצמדים שרופים, מציריות שבורות ועד רדיאטורים נוזלים - והכל בשטח, על בסיס מה שהביאו איתם. בתנאים כאלו, ידע וניסיון טכניים הם בגדר חובה - עניין שיש לקחת בחשבון לפני יציאה למסע רכוב באשר הוא. במקרה (או שלא), חלק גדול מהמשתתפים הם אנשים עם ניסיון רב במכונאות; היו גם אמיצים שהגיעו למרות ניסיון טכני דל עד לא קיים, אך אלו נעזרו במכונאי-העל שמסביבם - ואלו בהחלט מכונאי-על; החלפת מצמד או ציריה הם משימה מכובדת בפני עצמה – לעשות את זה בשטח, כמה פעמים ביום (היו כאלו שהחליפו שש ואף שבע ציריות ביום אחד!) זה כבר הרבה יותר מסתם מכובד.
עמוסי חוויות, מיוזעים אך מרוצים עד הגג, הגיעו הצוותים לנקודת הסיום – בסופו של דבר לא בחרמון, אבל גם לא רחוק משם - במצפה דדו, במטולה. בכניסה למצפה הוקם קו סיום, אותו עברו המכוניות בזה אחר זה. הצוותים התרגשו - וגם אני. מדהים לחשוב שהמכוניות המצ'וקמקות האלה חצו את המדינה מקצה לקצה – דרך השטח! ועוד בכאלו אחוזי הצלחה – מתוך 19 המכוניות שהוזנקו, רק שתיים לא שרדו (הסוזוקי סוויפט והרנו אקספרס, שמתה עוד ביום הראשון והוחלפה בסובארו ליאונה).
כל המשתתפים התכנסו לטובת טקס הסיום בו זכו מספר צוותים במשולשי הכבוד של הגרוטראלי, ובמקלחת שמפניה קרירה. במקום הראשון זכתה הקבוצה של אלון טל, בן לב, חן רשתי, אור רייכמן, יובל אושפיזין וחגי בן דור, שכללה שתי מכוניות - פיאט אונו ג'ון-דיר אדישן ופיג'ו 205. שני הצוותים זכו בתואר על השתתפותם עם מכוניות כמעט-סטנדרטיות, דבר שלא הפריע להם לשמור על קצב התקדמות משכנע מאוד (כמעט תמיד ראשונים). פרסים נוספים הוענקו גם לעירא אבני ויוגב בן יעקב, בעלי האקספרס-חיפושית עליה השלום, על העיצוב המושקע והיצירתי; נבו ושחר (רנו קליאו) זכו במשולש גם הם - ולשם שינוי לא היה מדובר במשולש מתלה, אותו החליפו על בסיס כמעט שעתי... את פרס "חמור הזהב" קטפו רז נתיב ואבנר כפרי – בעליה של הסוויפט המנוחה, שלאורך המסע לא ממש הוכיחה את מוניטין האמינות היפנית.
הגרוטראלי הוא אירוע מרענן בלב השממה המוטורית השוררת בארצנו. גם אם אין זהו מרוץ רשמי, ולמען האמת אפילו לא באירוע המזכיר מירוץ במובן המקובל שלו, עדיין מדובר בספורט מוטורי. אירוע המחבר בין אדם ומכונה בהתמודדות מול אתגר. וזה מה שהופך את אותן גרוטאות חסרות-ערך ל'פרייסלס'. ואם כבר בערכים עסקינן, קשה להתעלם מההיבט הכלכלי הקורץ של אירוע כמו הגרוטראלי. עלות ההשתתפות באירוע מוערכת בכ-7000-8000 שקלים – ועוד המון עבודה וזמן, כמובן – לצוות בן 2-3 אנשים. כולל הרכב, האוכל, חלקי החילוף והדלק. זה אפילו לא שבריר מעלות ההשתתפות במרוץ ראלי מקובל. עניין שהופך את ההשתתפות בגרוטראלי, לעניין הנגיש גם לאדם מן הישוב (גם אם הישוב הוא לא סביון או כפר שמריהו).
אבל בין אם מדובר בדיל אטרקטיבי ובין אם לא, הגרוטראלי היה חוויה מרעננת ויוצאת דופן – והמארגנים מבטיחים שמדובר בתחילתה של מסורת. אנחנו בעד!
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות