מיני קבריולה: מבחן דרכים וידאו - אוטו

מיני קבריולה: מבחן דרכים וידאו

המיני קבריו מציעה שפע יתרונות ארוזים יחד עם שפע חסרונות. רוטקופ פתח את הגג ויצא לחפש את נקודת האיזון

בפינת הרחוב הראשונה אחרי היציאה מהסוכנות אני לוחץ על כפתור פתיחת הגג, וממתין שגג הבד יתקפל חשמלית (15 שניות, אפשר בנסיעה עד 30 קמ"ש). פותח לעצמי את השמיים, ולאלו שלידי את העיניים.
כצפוי, חולפות רק דקות ספורות לפני שהבחור ברכב המסחרי לידי נובח לכיווני "כמה זה עולה?" ומתפלץ מהתשובה - רבע מיליון שקלים (243,500 שקלים אם נדייק). "לקטן הזה?" ולפני שאני משיב הוא מוסיף "לא שווה!", "הוא לא נמדד בשווה" אני משיב, שנייה לפני שהרמזור מתחלף ואני משאיר לו אגזוז כפול.
הטועים ואלה שיודעים
מכוניות פתוחות נמצאות ברשימת הדברים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם, אלו שמפלגים את הציבור לשתי קבוצות. קבוצת הטועים – אנשים כמו אימא שלי, או אלדד שלנו – שפשוט לא מבינים מה הקטע. וקבוצת הצודקים, שמבינה בדיוק מה הקטע של שמיים פתוחים ורוח בשיער. על האחרונה נמנה עבדכם ולא מעט מצעירי המערכת, שעוד נמצאים בגיל שבו אפשר להפנות את כל המשכורת לאהבה המוטורית, ונוהגים בשתי מיאטות ו-S2000. לא נעים להגיד כמה שנים עברו מאז מילאה אצלי סובארו GT את אותה המשבצת בדיוק.
התמזל מזלנו וביום המבחן קיבלנו שמים צלולים ומזג אוויר נעים, ואני מצליח לשכנע את אשתי להצטרף אלי לנסיעה צפונה, בתירוץ של לראות שלג. אנחנו משייטים בכביש 6, הגג סגור והק"מ נצברים. אבל לא בשקט. רועש כאן גם עם גג סגור – יש רעשי כביש, מנוע, רוח וכולם בשפע. אני מסביר לאשתי כי מיני קבריולה שייכת לדור היוצא של המיני ולכן תא הנוסעים פחות איכותי ומודרני משל הגרסאות הסגורות. התצוגה קטנטנה וגם איכות החומרים לא מרשימה, עם פלסטיקים פשוטים. לא נראה שזה מעניין אותה במיוחד, אבל היא תוהה בקול למה מערכת הקול בינונית, ומתרשמת לטובה מהמרווח ליושבים מלפנים.
בעצירה הראשונה, במבט משולחן בית הקפה, שנינו מסכימים שהמיני הזו יפה ומגניבה, בעיקר עם גג פתוח – אבל גם עם גג סגור. כשחוזרים לרכב אני פותח את הגג כבר בחניה, ומגלה שהראות הבינונית לאחור נשארת כזו גם עם גג פתוח. השמיים אומנם צלולים, אבל למרות החימום במושבים, אני משתמש בשירותי צעיף קטן לחימום הצוואר (ואשתי מאמצת את המעיל שלי ככיסוי רגליים כאילו היינו בקוטב).
התחושה בקבריו מפתיעה לטובה עם הגג הפתוח בזכות התכנון שמציב את קורה A בזווית ישרה יחסית והרחק מהנהג. עם גג פתוח רעש הרוח אחיד וממסך את שאר הרעשים, כך שהתחושה במפתיע פחות מציקה. המושבים דורשים קצת הסתגלות והם מעט צרים ונוקשים. הם נראים טוב גם בזכות שילוב נאה של עור ובד; הריפוד כנראה עמיד מאוד בטמפרטורות גבוהות, מכיוון שלא נחרך מעוצמת החימום שהפעילה אשתי. ושוב נזרקת השאלה "כמה עולה" משכן לרמזור, והפעם גם לאשתי יש מבט מופתע כשאני עונה.
אפילו שזו רמת האבזור הגבוהה, שמוסיפה פנסי קסנון, ריפודי עור משולב וחישוקי "17 (שמוסיפה למחיר 15,000 שקלים) המיני לא משדרת תחושה של רבע מיליון שקל. אנחנו ממשיכים לטפס צפונה, וכל עוד המהירות היא באזור ה–100 קמ"ש, זה נהדר. למעט הרעש, שגורם לנו לעצור להפסקת שירותים גם בשביל השקט. בעצם רק בשביל השירותים; מאוורר המנוע נשאר לעבוד לעוד דקה-שתיים, ומייצר רעש מעצבן גם כשהאוטו חונה...
בעוד אשתי ממשיכה בסקר השירותים הגדול, אני בודק את המרווח. מאחורי יכול לשבת בשמחה תיק יד, אבל מאחורי אדם בגובה ממוצע (מחמאה לאשתי), יכול לשבת עוד אדם בגובה ממוצע, כל עוד לא מפריע לו לשבת זקוף לחלוטין. אבל זה מאפשר לאסוף את שני הילדים מהגן, משהו שאי אפשר לעשות עם רודסטר. תא המטען מציע נפח סביר, אבל פתח הטענה קטנטן.
סיבובים ושיפועים
הכבישים מפסיקים להיות ישרים, ושילוב של סיבובים ושיפועים הוא מתכון מעולה לחובב ההגה. לשמחתי בחרו אנשי מיני להוציא להדגמה את גרסת קופר S. היא עולה 30,000 שקלים יותר מקופר הרגילה, אבל תוספת הסוסים בקבריו הכבדה בהחלט מועילה. לא ברור אם זה עניין של חיזוקי המרכב, עצמות כבדות, או עומס מגניבות – בשורה התחתונה, היא שוקלת יותר מ-C4 פיקאסו; כן, זו עם השבעה מושבים. תוספת הסוסים והקג"מים של ה-S, (62 כ"ס ו-8.2 קג"מ) דואגת לקיצור תולדות האפס למאה בלא פחות מ–3.5 שניות (כמעט נצח) ל-7.6 ש' זריזות.
הגובה עולה, הטמפרטורה יורדת והכל נצבע לבן. אשתי מתרשמת מהנוף ואני מתרשם מהמיני. כל אחד וסיבתו שלו לנסיעה הזו. היא פחות דינאמית מה-S הסגורה, ללא ספק, אבל היא עדיין כיף. המנוע החזק דואג לביצועים זריזים למדי, אבל על הדרך הוא רועש. יש לו צליל בס בנסיעה רגועה וצליל עסוק בנהיגה מהירה. נכון שרוצים קצת אווירה בקופר S, אבל החוויה קרובה יותר למסיבת קריוקי אצל השכן. זה אולי נחמד פה ושם, אבל בסוף זה יותר מדי.
התיבה עובדת יפה, עם תפעול ידני סופר-נוח מאחורי ההגה. זה האחרון מציע דיוק טוב – ומקבל עוד משקל במצב ‘ספורט', שמצדו מוסיף פירוטכניקה לצליל האגזוז – והקבריו מרשימה אותי שוב עם שפע של אחיזה ורצון לפנות. עד שמגזימים ומקבלים תת היגוי.
כצפוי יש גם מחיר לגג הפתוח, בדמות עיוותי שלדה בעומס או על שיבושים רוחביים. ואם כבר שיבושים, ככל שעוברים הקילומטרים מתבהר שהמיני הזו, כמו שגם אשתי ציינה, לא ממש נוחה. זו מכונית נוקשה, שבעיר מתרסקת ומקפצת על מהמורות ובורות, ומחוץ לעיר יכולה לשמש כעד מומחה בנושא איכות סלילה, עם דוקטורט באיתור שיבושים קטנים.
ממכרת
המיני קבריו היא מכונית של ניגודים. קטנה, אבל כבדה. קצרה אבל עם מקום מפתיע מלפנים. אחרי יומיים איתה, קצת שנאתי אותה, אבל גם אהבתי אותה בו זמנית.
שנאתי את העובדה שהיא רועשת, את הנסיעה הלא נוחה ואת העובדה שהיא עולה כמעט כמו A3 קבריולה שעדיפה עליה בלא מעט סעיפים. אהבתי לנהוג בה, את היכולת הדינאמית, את הביצועים, וכמובן את הגג הפתוח והעיצוב שפוגע בול.
אחרי יומיים איתה, אני צריך חצי יום של שקט כדי להיפטר מכאב הראש, ועדיין חבל לי שהיא לא מחכה לי למטה, כדי לסחוט עוד חיוך בדרך הביתה... המיני קבריו מרגישה כמו משהו לא בריא שמסב לך הנאה. קצת כמו לאכול פיינט שלם של גלידה או לקנות בקבוק אלכוהול משובח.
אז כל מה שנשאר לכם לעשות, זה לקחת סיבוב כדי לבדוק איפה נעצר השעון האישי שלכם במדד האהבה-שנאה הזה. אשתי למשל, הייתה זורקת אותה מהחניה, אבל אני הייתי משאיר אותה שם, כנראה.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות