בדרך חזרה מיום הצילומים בגולן המושלג, בעודי נוהג באחד הטנדרים מהמבחן ההשוואתי הגדול שלנו, נזכרתי לפתע בטנדר הדיזל הראשון בו נהגתי אי פעם. זה היה בשנת 95', ואני עמדתי בצומת גולני, מנסה לתפוס טרמפ בחזרה הביתה. אהבתי לתפוס טרמפים (כן, אז עוד היה מותר לחיילים לתפוס טרמפים) – לא רק שבדרך כלל זו הייתה דרך מהירה יותר לחזור הביתה מבסיסי יחידות שדה בקצווי הארץ, אלא היה בטרמפים גם אלמנט "לא נודע" מהנה. אנשים חדשים, מכוניות חדשות, הימורים שצריך לקחת (לעלות על הטרמפ הזה, או לחכות לאחד שייקח אותי קרוב יותר הביתה?)... עוד דרך לצבור סיפורים והרפתקאות בשלב בחיים בו סיפורים והרפתקאות הם דבר חשוב כל כך.
הטנדר האדוםבפעם הזו ההימור הצליח - לידי נעצר L200 אדום (ולא, אין לי מושג למה טרחתי לזכור את הצבע שלו), שנסע לת"א, קרוב מאוד ליעד הסופי שלי. אחרי שזרקתי את הצ'ימידן במושב האחורי, ורגע לפני שהתיישבתי במושב הנוסע, שואל אותי לפתע הנהג - "יש לך רשיון? אני עייף מאוד, אני אשמח אם אתה תנהג".
בתקופה ההיא לא היה צריך לבקש ממני פעמיים להתיישב מאחורי ההגה - בעצם עדיין לא צריך לבקש ממני פעמיים להתיישב מאחורי ההגה. אפילו בטנדר דיזל עם 75 כ"ס (לא, גם אין לי מושג למה אני זוכר מה היה ההספק של L200 דיזל...).
זו הייתה הפעם הראשונה שבה נהגתי ברכב עם מנוע דיזל, והייתי סקרן מאוד לגלות את הגמישות המופלאה עליה דיברו כולם. יוק! לא גמישות ולא נעליים. למנוע ההוא הייתה רצועת כוח צרה להחריד, שגם עם טנדר ריק דרשה תפעול מתמיד של תיבת ההילוכים כדי לשמור על קצב. וזה לא שהקצב היה גבוה במיוחד – 120 קמ"ש היו הגבול הסביר העליון מבחינת המנוע (מהירות שנחשבה אז ל"מופרעת"). על נינוחות, נוחות או מרווח במושב האחורי לא היה בכלל מה לדבר. זה היה כלי ספרטני, זול ומגומר בפשטות בוטה.
צילום: אילן קליין, אורי שר בדרך חזרה מיום צילומים בצפון אביבי נזכר ברגעים מהעבר
עשרים שנה קדימההטנדרים של היום שונים מאוד - הם כמובן חזקים בהרבה (החלש ביותר במבחן הציע הספק כפול מהטנדר ההוא), מרווחים בהרבה, נוחים בהרבה ומאובזרים ומגומרים טוב בהרבה. אבל נהיגה בהם היא עדיין לא חוויה נינוחה ברמה של רכב פרטי ממוצע, שעולה חצי מהטנדרים האלו. הם רועשים ברמה שלא פוגשים היום במכוניות פרטיות, והאבזור שלהם עדיין מפגר אחרי זה של משפחתית ממוצעת – חלקם אפילו לא מציע כיוון גובה למושב הנהג!
לא ברור מדוע כלים שמיוצרים בתאילנד (מלבד הפולקסווגן), בכמויות עצומות ובלי טכנולוגיה או אבזור יוצאי דופן, צריכים לעלות כמו משפחתית גדולה ממותג פרימיום. רבע מיליון שקלים צריכים לקנות לנו כלי רכב הרבה יותר טוב בשנת 2015.
ואם כבר זיכרונות מן העבר, די להזכיר את ריענון הזיכרון בדמות
סוזוקי ג'ימני. רכב שהושק עוד באלף הקודם ועכשיו חזר אלינו אחרי ניתוח השתלת ESP שהפך אותו שוב לראוי, על פי חוק, לעלות על כבישי ישראל. מעט מאוד השתנה בג'ימני מהימים שבהם היו לי שיער שופע והרבה פחות דאגות.
הקונטרסט בינו לבין עדר ה"ג'יפונים" המודרני הוא לא פחות ממדהים. במדדים שבהם שופטים היום רכבי פנאי קטנים הוא כמעט לא ראוי למאכל אדם: איטי, צפוף ובעל התנהגות כביש מסורבלת. על האספלט הוא יוכה שוק על ירך על ידי כל רכב פנאי שתבחרו. אבל היכן שנגמר האספלט הוא מתחיל לזרוח ולזרוע חיוכים על פני הנהג. "חזרתי ברגע לגיל 19, כשהייתי מטייל עם הסמוראי שלי במדבר" התרגש מכר שעשה נסיעת מבחן. לי לא היה סמוראי כשהייתי בן 19, או באיזשהו גיל אחר, אבל הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר.
הג'ימני מחזיר אותך לעולם אחר, מעביר אותך לקצב אחר. היכולת שלו לטפס בנונשלנטיות מכשולים שהיו מפצחים כל רכב פנאי, וגם כלים גדולים ויקרים בהרבה מתקשים עליהם, היא פשוט ממכרת. הוא מכריח אותך לעבוד עם מוח, כי כוח אין לו. לרקוד באלגנטיות במעלה הסלעים במקום להתנפל עליהם בחמת זעם. ממכר.
צילום: אילן קליין, אורי שר "הג'ימני מחזיר אותך לעולם אחר"
אבל יכולת הכביש... מה עושים עם יכולת הכביש ביום יום? עד שהדיסוננס מצא לבד את הפתרון. במקום לשפוט אותו במונחי רכב פנאי מודרני, צריך להסתכל עליו כעל מתחרה לכלי הצל"צ הפושים בארצנו. נכון, הוא לא "מזרק אדרנלין לווריד" כמוהם, אבל את החיוכים בשטח הוא בהחלט מספק, גם אם בצורה אחרת. בשאר הזמן הוא מציע שימושיות אמיתית בהשוואה לרייזר/מאבריק/ווילדקט; אתו אפשר לנסוע ביום יום לעבודה, לא צריך עגלה כדי לרדת לטיול במדבר, והלוגיסטיקה הרבה פחות מסובכת אם הטיול לא מעגלי. הוא אפילו באותו טווח מחירים, פחות או יותר.
טורו האישי של ניצן אביבי מופיע בקביעות במגזין אוטו (טור זה מגיליון 348, פברואר 2015)
