לפני שבע שנים בערך הייתה לי הזדמנות ראשונה (השנייה הגיעה רק החודש) לעלות עם אופנוע על מסלול מירוץ אמיתי.

זה לא היה אופנוע ספורטיבי – אבל לא זו הייתה הבעיה. אני הייתי הבעיה, על כל 154 הק"ג שלי. חליפת מרוצים לא הייתה לי, וכך מצאתי את עצמי על ההונגרורינג לוקח את כל מה שיש לאופנוע מתחתיי לתת עם ביגוד שטח. אם רכבת פעם על אופנוע שטח, אני לא צריך להסביר לך כמה קשה לתפעל אופנוע כביש עם מגפיים גדולים וממוגנים. או מה עושה אוויר ב-220 קמ"ש על אופנוע עירום לקסדת שטח עם מצחייה...

חלפו שבע שנים ויותר מחמישים קילו מאז רבע השעה ההיא, ושוב אני עומד לרכב על מסלול מרוצים. עם אופנועים שהם פחות או יותר חלומו של כל רוכב אמיתי. הפעם הייתי מוכן. הלכתי להתחדש בקסדה סוף-סוף. קניתי זוג כפפות חדשות. כל אלו לא יועילו בלי חליפה מתאימה, ולכן שאלתי מחברי הטוב שי נווה את חליפת הרכיבה שלו.

לא אבוש להודות שלבשתי את כל הציוד בבית ערב הנסיעה. הלכתי ברחבי הסלון, התיישבתי על האסלה, דימיתי תנוחות רכיבה במטבח ותרגלתי בלימה מאוחרת לפני המדרגות לגג. זוגתי שתחיה נעצה בי עיניים משתאות. "השתבשה עליו דעתו סופית" שמעתי אותה ממלמלת. אני לעומתה הייתי מרוצה. "הכל יושב בול" פסקתי, וארזתי את הציוד.
צילום: מנהל

כמה שעות מאוחר יותר, על המסלול, בכניסה לפנייה הראשונה, גיליתי שהכל יושב... בערך. לרכב עם כפפות חדשות לגמרי על הידיים הרגיש כמו להפעיל מסך מגע עם האף – אפשרי אבל לא יעיל במיוחד. אבל בכך לא תמו צרותי. מכנסיי החליפה מעט ארוכים מדי, ושולי העור שלהם נאספים בקרסולי ונדחפים לתוך בשרי, כשהם מקבלים זריקת עידוד ממגפיי הרכיבה. במטבח זה היה בסדר, אחריי כמה הקפות ב'ואיראנו' – פחות.

אבל כל אלו היו כאין וכאפס לעומת הוויכוח שנתגלע בין הקסדה לחלקה העליון של חליפת הרכיבה. בזמן רכינה על האופנוע דחף צווארון החליפה את הקסדה מעלה וקדימה. זו מצידה נעתרה תוך שהיא מסתירה לי חלק נכבד משדה הראייה. וכך מצאתי את עצמי פונה עם יד אחת, עם יד שנייה דוחף את הקסדה למקומה ועם היד השלישית מנסה לסדר את המכנס שיציק פחות. תענוג מפוקפק למדי.

כולי תקווה שכאשר תזדמן לי רכיבת מסלול נוספת (בעוד שבע שנים?) אהיה כבר עם משקל קבוע וציוד מתאים.

כמה כוח
לפני מספר ימים, בעודי חוזר הביתה מעוד יום של מלחמות צדק, החליטה רצועת האביזרים בב.מ.וו שלי להרים ידיים. רעשי הגריסה שלה מלאו את התא, שרידיה נאחזים בפולי, מרשרשים כנגד חלקו הפנימי של תא המנוע. לא נורא, אפשר להגיע עד הבית בלי הגה כוח, לא?

אפשר, אבל אלוהים כבר שכחתי כמה זה קשה. אם הוצאת רישיון לפני יותר מ-20 שנה עוד "זכית" לנהוג במכוניות ללא הגה כוח. איזה סיוט. בתנועה מדובר במטלה זניחה יחסית, אבל עמידה? תמרוני חניה? שרירי הזרוע שלי זכו בתוספת של כמה סנטימטרים בנסיעה ההיא. הנסיעה באוטו עם "הגה כוח" הזכירה לי שיחה עם חבר שעבר זה מכבר הדרכת נהיגה מתקדמת אצל מדריך מקומי. החבר סיפר לי שבהדרכה ניתן דגש על אחיזה נכונה של ההגה ועל בלימת חירום.

נזכרתי באחיזה נכונה של ההגה תוך כדי הניסיון להפנות את הב.מ.וו הישנה. פעם באמת היית צריך את זה חשבתי לעצמי, אבל היום?

"מה היא אחיזה נכונה של הגה?" תשאל, ואני אגיד לך שאין תשובה חד משמעית. את הדרך "הנכונה והמקובלת" שמלמדים היום בקורסי נהיגה מתקדמת הגה ראונו אלטונן. ראונו הוא נהג ראלי עטור הישגים, שבסוף שנות השבעים פיתח עבור ב.מ.וו תוכנית ללימוד נהיגה מתקדמת. ספר הקורס שכתב נחשב במשך שנים לאורים ותומים בתחום הנהיגה המתקדמת, ונוגע לא רק בצד הטכני של הנהיגה אלא גם בהכנה פיזית ומנטלית של נהג. אני מכיר את הספר הזה טוב למדי (הוא נמצא דרך קבע אצלי, בסמוך לשירותים), ואני חושב שהוא ושכמותו הם הכרחיים למי שלוקח את הנהיגה שלו ברצינות.
צילום: מנהל

אבל בוא נחזור שנייה להגה. עזוב את ההגה, בוא נסתכל על המכונית כולה ועל כמה היא השתנתה בשלושה וחצי העשורים האחרונים. השתנתה מקצה לקצה. אני לא טוען חלילה שאפשר להחזיק את ההגה עם אצבע אחת. אבל כל שיטות היד דוחפת, יד מובילה, 90 מעלות לפה ו-180 מעלות לשם, נכתבו בעידן אחר. עידן בו היית צריך יד חזקה בכדי להוביל את מכוניתך בבטחה. אפילו מערך ההדרכה של ב.מ.וו שינה את מתודת אחיזת הגה שלו (עברתי שם לא מעט קורסים בשנים האחרונות...). עדיין מתעכבים שם על אחיזת ההגה אבל בעיקר בכדי לשמור על יכולת תפעול הכפתורים שבצדיו ולדאוג שהידיים יהיו במקום הנכון אם תפתח כרית האוויר בעקבות תאונה.

ואם התקדמנו, אפשר גם להקשיב לאלוף ראלי עדכני יותר (יחסית לראונו, כן), קרלוס סיינז, שאמר כבר לפני עשור "אם המכונית נוסעת מהר ובכיוון הנכון – זה לא משנה איפה הידיים שלך נמצאות על ההגה". כל אלו לא באים חלילה לאמור שלא צריך ללמוד ולהתאמן, וגם דבריי אלו לא מובאים בכדי ללמד שחייה בהתכתבות. אבל אני בהחלט רוצה לעודד את כולנו לחשוב יותר. לחקור. להבין את המכונות שלנו, את הנהיגה, את עצמנו.