הצמד חן שטבינסקי ושחר אלגזי מוכר ללא מעט חובבי רכב בארץ. לפחות אלו הנמצאים כאן בשנה וחצי האחרונה. הסיבה פשוטה, שטבינסקי הפיק את אירועי "ישראבול" ו"טופ 500", ואילו שחר אלגזי, הידוע גם כצלם במערכת "אוטו", הפיק עם שטבינסקי את "פסטיקאר" 2013.

בשבת החולפת התקיים פסטיקאר 2014. גם הפעם זכינו למזג אוויר קייצי, גם הפעם חיכו למבקרים מכוניות צבעוניות, שונות ומגוונות, וגם הפעם המתין הבר-מוביל של ירון, זה שעתיד לדאוג לרווחת בטנם של באי התערוכה בשבת בבוקר. כיף. חגיגה. פסטיבל.

פסטיקאר הוא פסטיבל מכוניות והוא נערך בסופ"ש של שי-שבת. פסטיקאר 2014 במתכונתו הראשונית צפוי היה להגיע אל חוף סוסיתא שבכינרת, אך לקראת התאריך המיוחל (24-25 באוקטובר) הבינו המארגנים שמספר המציגים רק תופח, ומספר המעוניינים בכרטיס כניסה גדל אף הוא; חוף סוסיתא המיועד לא יכיל את כולם.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
סובארו אימפרזה טורבו, הונדה S200 וטרנס-אם אחת, עם הספק גבוה משתיהן יחד | צילם: אלכס סלזניוב
מה עושים? חוזרים למקום בו היו בשנה שעברה – גני חוגה. ובגני חוגה, חשוב לדעת, יש מעיינות טבעיים, מדשאות וכל אלה מטופחים למופת ומשתרעים על שטח לא קטן.

מלחמת התשה
כבר בשישי בבוקר מופיעים ברשת תמונות של מועדוני רכב שהגיעו למתחם. ככה זה בעולם הרכב, מי שחרד למכוניתו, מגיע מוקדם ותופס מקום בטוח ככל האפשר. לעבדכם הנאמן נמסר שיוכל להגיע עד לעשר בערב; לאחר מכן, מטעמי אבטחה, השערים נסגרים. על מוניטין כמו שלי יש לשמור, ואני מגיע בתשע וחצי, זה הכי קרוב שאפשר לאיחור אופנתי.

למרות שרק בשעה עשר השערים צפויים להינעל, גיליתי שער נעול, מספר דו ספרתי של מכוניות ממתינות מולו, ומספר נציגי מועדונים יחד עם מאבטחים מנסים להסביר לקהל שאין אפשרות להכניס מכוניות אם אין להם תג "מציג" על החלון.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
מועדון אולד סקול. כאן אפשר לראות את הנהג של סדנת "חארטה ריסינג" | צילם: אלכס סלזניוב

מכאן החלה מלחמת התשה, בה אלו שלא אמורים להיכנס מנסים להכניס את מכוניותיהם, ומנגד המארגנים והאבטחה מנסים לגרום להם לנסוע משם. אני? אני ממתין בחוץ ארבעים דקות, ונכנס פנימה לא לפני שהמכונית שלי מקבלת מכה ממכונית של "מתייאש" שלא ממש שולט ברזי הנסיעה לאחור. כל הבאסה לי.

מי מסודר ומי גידל זקן
אני במתחם, האורות במקום דולקים והמראה מלבב. מאות מכוניות פזורות על הדשא, ביניהן יש אוהלי שינה קטנים. אם זה לא חו"ל, אני לא יודע מה כן. מוסיקה בוקעת מכל אזור, וניתן למצוא לא מעט ממועדוני הרכב או מסדנאות הרכב.

רוצים דוגמאות? סדנת PIT STOP הוותיקה והגדולה מכולן עם שלל מכוניות כשרובן מתוצרת VAG; סדנת FULL BOOST כשבמרכזה ניתן למצוא את מכונית הדראג של הבעלים; כמובן סדנת TIG אינג'נירינג מוטורספורט שדאגה להביא ניסאן GT-R ולא מעט מיצובישי איבו. וזה לא נגמר, והיו עוד סדנאות במקום, כדוגמת Argonetics, MAX-TUNING או סדנת G2 industries, וכמובן סדנת G-FORCE שדאגה שמכוניתי המוכה תתאכסן במתחם אחת מלקוחותיה, מועדון S2000.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
כרגיל, סדנת PIT STOP דואגים שנרגיש כמ בחו"ל | צילם: אלכס סלזניוב

ואם כבר אנחנו מדברים על מועדונים, כל המי והמי הגיעו. על רגל אחת נמנה את "סקאלה 242", "טופ-קארס", PSI או PCR או איך שלא קוראים להם היום. את מועדון "ציפורי האש" (בעלי מכוניות פונטיאק פיירבירד), את חברי מועדון "Tunerholics" שבכל פעם מפתיעים באחווה, סדר ואהבה, זאת למרות שאחד מהעומדים בראשם בכלל גידל זקן שיכול לפאר כל אחד מראשי דאע"ש. הוא אגב, הכין פיג'ו 106 משודרגת ומגולחת למשעי. כמה אירוני. ישנו מועדון "אוטו ספורט", שהוא כנראה המסודר מכולם, ולכן הכין מראש עמדת חלוקת אוכל ארוכה למען לא יהא חבר מועדון עם בטן מקרקרת. אחרונים חביבים אלו חברי "אולד-סקול" שכמו בשנה שעברה, דאגו גם השנה לייצר צבעוניות והומור במכוניותיהם. ללא ספק הם אלו שתפסו את מרב תשומת הלב, ובצדק. יש להם כל הסיבות להתגאות בכך.

לא בקו השפיות
בשעה שתיים בלילה כשבעים אחוז מחובבי הרכב שבמתחם כבר ישנו. בעיקר החבר'ה מאולד-סקול. אפשר להבין אותם, לעשות תחפושת למכונית זה מעייף. וגם שהם כוסיות. הנציגים הבודדים משם שהיו ערים, הציגו עצמם בפני כסדנת "חארטה רייסינג". דני אברמוב ואלכס פישי שמם. הם טענו שהדובי שיש במושב מכוניתו הוא נהג המבחן של הסדנה. אני לא בטוח שהם בקו השפיות, למרות שהדובי היה חגור ברתמות מרוצים ועל ראשו הייתה קסדת מרוץ תקנית למהדרין.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
לא, זה לא לפירוק. אם זה לא היה בצבע אדום, היינו משוכנעים שזה של גבר | צילם: אלכס סלזניוב

חברי מועדון S2000 מיאנו להירדם גם הם, כתוצאה ממסך גדול שחובר לפלייסטיישן. בינתיים שחר אלגזי הגיע, וחברי המועדון הציעו לו לאכול, ומיד הדליקו את המנגל. על פניו ראו את מה שעבר עליו עד כה, הוא סיפר שרק עכשיו עזבו אחרוני מבקשי הכניסה את השער, וגם שנכנסו כ-400 מכוניות, ושרק אלוהים יודע מה יהיה מחר...

אני שהתכוננתי "ללילה לבן" מצאתי עוד משוטט, בחור בשם דודו דגש, בעל עסק לאביזרי רכב בדיר חנה, שהציג לי את שתי המכוניות שהגיע אתם, האחת אלפא רומיאו ספרינט אדומה והשנייה היא ב.מ.וו M3 כחולה מבציר 1993. בינתיים התפרץ לשיחה צעיר שנראה כאילו צרך אלכוהול מעבר למה שגופו יכול היה לספוג, וביקש מדגש לפתוח לו את מכסה המנוע של האיטלקייה, בתואנה שיש ברשותו פיאט פונטו טורבו, ושזו סיבה ממש טובה לזה.

דגש הסביר לו שחברו ישן כרגע במכונית והוא לא רוצה להעיר אותו. הצעיר המשיך להציק דקות ארוכות, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של דגש, שהבטיח לפתוח את המכסה בבוקר. הצעיר ניצח, החבר התעורר במכונית ודגש לא הפסיק להתנצל בפניו. ואני? אני התביישתי במערכת החינוך בארץ.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
ב.מ.וו M3 מבציר 1993. לבעלים יש גם אלפא רומיאו ספרינט | צילם: איתי מאיר
אבל זה כלום לעומת מה שהלך מאוחר יותר, לא ממש רחוק משם. לקראת השעה חמש בבוקר החליטו מספר חברים להתחיל לשיר, עם מיקרופון, ואלו שישנים "יכולים לקפוץ להם".

וזה עוד בסדר לעומת מה שקרה מאוחר יותר, בסביבות שש וחצי בבוקר. השכמה בצורת בק-פאיירים כתוצאה ממנוע שלא מפסיק להגיע למנתק ההצתה. האחראים הם אותם החברים שהפגינו כישורי שירה. לא בטוח במה הם יותר מוכשרים, בשירה או בניתוק. הייתי הולך על גסות וסוציופתיה.

תרחיש האימה התממש
בשעה עשר בבוקר, כולם כבר חייכו. כולם – חוץ מהמארגנים ומליאור גולומב, זה שהיה צריך להנחות ולהציג, המופקד על המיקרופון. הוא מספר על הבלגאן שיש בחוץ, ושהוא מקווה לטוב. בינתיים אין יוצא ואין נכנס. עוצר פסטיבלי.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
מועדון אולד סקול דאג להרבה צבע | צילם: איתי מאיר

למי שלא ידע על המתרחש הכל נראה מושלם: מוסיקה קצבית נשמעה ברמקולים, והבר-מוביל החל מספק ג'חנון, רסק וביצה לאלו שהתעוררו.

שעתיים לאחר מכן הכל נגמר. הגדרות המקיפות את פארק המעיינות נקרעו וכחמש מאות מבקרים החלו לרוץ אל עבר המכוניות. תרחיש אימה. הציוד הנלווה (שלטים מצחיקים, תוספות וכו') הוכנס לתאי המטען, והבעלים הפכו להיות בייביסיטר למכונית, לדאוג שלא יישענו, ינסו לפתוח או להצטלם על מכסה המנוע.

המארגנים וגולומב החליטו לנסות להמשיך כרגיל ולקוות לטוב; טעות קשה. אירוע השטיפה נכשל. הקהל האיכותי לא הסתפק בצילום הדוגמניות ממרחק סביר אלא דאג לדחוף את מוטות צילום ה"סלפי" באופן גס ביותר. על זה אי אפשר היה לעבור לסדר היום, האירוע ננעל רשמית והפסטיקאר נגמר.

השערים נפתחו וכל בעלי המכוניות מיהרו להניע ולברוח. פגשתי את שטבינסקי לאחר שרוב המשתתפים כבר נעלמו. פניו הסגירו הכל. הוא לא רצה לדבר, ביקש רק סיגריה. הוא ידע שחלק מהאשמה היא עליו. אני רק יודע שזה לא מגיע לו.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
הבחור מבקש עזרה. מועדון אולד סקול | צילם: איתי מאיר

תחושות מעורבות
הדרך הביתה לוותה בתחושות מעורבות. הייתה זו יכולה להיות תערוכת הרכב המרשימה ביותר מאז קום המדינה. וזה ירד לפח. אולי כי לא הייתה אבטחה ראויה. אולי כי המארגנים "קפצו מעל הפופיק". מה שבטוח זה שחלק גדול מהקהל המוטורי אינו יודע תרבות ונימוס מהם.

בשורה התחתונה, אני לא רואה עצמי מגיע לפסטיבל רכב בתקופה הקרובה. אני צריך צינון. צינון מההוא שלא מבין מהו נימוס בסיסי בין אנשים; ההוא שמבחינתו זה הגיוני לעשות קריוקי בלילה; ההוא שמבחינתו זה ממש בסדר להגיע למנתק כדי שירשים בבק-פאייר את חבריו המאותגרים.

כולי תקווה שיהיו עוד אירועים בעתיד, ושלאלגזי ושטבינסקי לא ייצא האוויר מהמפרשים. אירועים קטנים יותר ואיכותיים הרבה יותר, או לחילופין כאלה עם סידורי אבטחה מתאימים.
צילום: איתי מאיר ואלכס סלזניוב
אוהלים לצד מכוניות. וכן, היא גודשת, זה לא רק בודי-קיט | צילם: איתי מאיר