זהו, ההקפות האחרונות על המסלול. הקפות נוספות שהצלחתי לארגן לעצמי "עבור צילומי הוידאו". חשבתי שיתנו לי הקפה אחת, איטית, אבל מנהל המסלול אמר "אתה יודע, שלוש הקפות מהירות ואחת לקירור" ושילח אותי לדרכי. מצב ספורט פלוס, ראשון, מציץ במראות, לוקח נשימה ארוכה, משחרר את המצמד ומתקדם לעבר היציאה מהפיט. המרשל מסמן שהשטח נקי. אני לוחץ בכוח על הדוושה ושואג את שמחתי בעוד יותר כוח. הקאיימן רועמת כטרומבון צרוד ונורית קדימה. שני, עד הסוף. המהירות מטפסת. ימין-שמאל קצרים, גז, סוויפר ימני ארוך. שלישי פול גז. זו ההקפה המהירה השביעית שאני עושה, והפעם הראשונה שהצלחתי לעלות לשלישי כל כך מוקדם. אין נהג כבעל ניסיון. נכנס לישורת מהיר מתמיד, הסל"ד מטפס, עובר את ה-7,000 סל"ד.
רביעי פול גז, הפילון הירוק מציץ משמאל, עוד קצת, עוד קצת, אני מעריך את המהירות בכ-180 קמ"ש, ולפני פרסה ימנית הדוקה, עוד קצת. בלימה חזקה, כל המשקל על הדוושה, תוך כדי אני מוריד לשני ומבחין שהקאיימן מבצעת את ה"בליפ" (גז הביניים) עבורי, אני עסוק עדיין בעצירה, הגעתי מהר מאוד לנקודה והמכונית מאיטה לאט מהמתוכנן. ממשיך ללחוץ. יוצא שמאלה עד הסוף, שובר ימינה עם טיפה גז. המכונית פונה בחדות, בלי תת היגוי כמעט. הזנב מגלה עצמאות, אך המערכת מתערבת ובולמת את הפסיעה שלו. שיט, שכחתי לנתק אותה, מזל שזו לא הקפה למדידת זמנים. עוד עיקול ועוד אחד, פנייה מהירה ימינה ואני חולף על פני הפיטס ורואה את הצלם החיצוני. שוב שואג הנאה. עוד שתי הקפות יא מאנייק...
צילום: מנהל
הדרך לפלמה הייתה קשה, אבל שווה כל רגע
24 שעות קודם לכן
הגעתי לפלמה. עצבני, נרגן, מיוזע ועייף. הדרך לשם הייתה רעה לתפארת. פחות משבוע לפני הטיסה חטפתי וירוס עצבני. את יום המנגל הלאומי (הידוע גם כיום העצמאות), ביליתי במיטה, כמו גם את הימים שאחריו עד השבת. כך שבמוצ"ש הגוף החליט שדי לשינה וסירב להירדם עד לשעות הקטנות של הלילה. צלצול ההשכמה בשעה ההזויה של 2:30 לפנות בוקר, פגש בי לאחר כשעה וחצי של שינה. בשלוש כבר הייתי בנתב"ג, לקראת הטיסה של איבריה לברצלונה שאמורה הייתה לצאת בחמש. היא יצאה בשש, ומסתבר שזו לא הייתה טיסה של איבריה, אלא של איזו חברת LOW COST בשם וולינג שקשריה עם איבריה (שגם היא לא "משהו") אינם ידועים לי – וכנראה שגם לא לסוכנת נסיעות שאירגנה את הטיסה. מה שכן ידוע לי אלו הפרטים הבאים: א. המושבים במטוס היו כל כך צפופים שלעומתם המושב האחורי ב'זורו' הוא כורסה. ב. קיבלתי מושב בשורה אחת לפני יציאת חירום, מה שגרם לכך שכלל לא ניתן היה להטות את גב המושב לאחור. ג. תשכחו מארוחת בוקר – מים וסנדביץ' זה המקסימום שתקבלו – וגם זה בתשלום. ד. המטוס איחר בשעה.

העובדה הזו האחרונה הביאה אותי מאוחר לברצלונה, משם הייתי אמור לתפוס טיסת המשך לפאלמה דה מיורקה. ביקשתי מהדיילות שיודיעו מראש שיש להם נוסע עם זמן קונקשן קצר, ושיזמינו לשער אליו אני מגיע מכונית חשמלית. אז ביקשתי. לא הגיע. רצתי ככל שאפשרו לי רגלי הרדומות מהישיבה המאוד לא נוחה. חציתי במהירות ביקורת בטחון וביקורת דרכונים והגעתי לשער המיועד ליציאה מתנשף ומזיע – רק כדי לראות את המטוס מתרחק לכיוון מסלול ההמראה. שיט. לפאלמה הגעתי מאוחר, מזיע, נרגן ועייף. לא המצב האופטימלי לקבל לידיים 340 כ"ס ממנוע מרכזי.
צילום: מנהל
GTS - ספורטיבית וממוקדת יותר, אך עדיין נוחה בחיי היום יום
קצת על GTS
מאחר ולא נהגתי לא בבוקסטר ולא בקאיימן החדשות, ולא סיקרנו אותן ב'אוטו', לא אטריח אתכם בתיאור השינויים החיצוניים (המינוריים) בין ה-GTS החדשות לאלו ה"רגילות". אמסור רק את הפרטים ההכרחיים – שתיהן חזקות ב–15 כ"ס מגרסאות ה-S שלהן, עם הבדל של 10 כ"ס לטובת פורשה קיימן – ותהרגו אותי אם הבנתי למה ההבדל הזה קיים, למרות השאלות ששבתי והפניתי אל המהנדסים.

לאחר שהזזתי את המכשול הקטן הזה מהדרך, תנו לי לספר על המכוניות בהן פגשתי. אלו שתי מכוניות פשוט יפהפיות, בקאיימן בא לידי ביטוי טוב יותר אלמנט ה"קופה", חיתוך חד למטה של קו הפרופיל האחורי, מאשר באחות הפתוחה, ולכן לטעמי היא יפה יותר. עם זאת לשתיהן נוכחות מדהימה. הרודסטר והקופה הקטנות עם המנוע המרכזי של פורשה, כבר לא מוצגות כאחיות הקטנות לדבר האמיתי, אלא כמשפחה עצמאית. כנראה שזה מה שהביא את פורשה להציג לקטנות גם גרסת GTS, שעד היום הייתה נחלתן הבלעדית של כל האחרות לבית פורשה, אבל לא של הקאיימן והבוקסטר.
צילום: מנהל
גם הבוקסטר הפתוחה זכתה לגרסת GTS, אבל היא חסרה 5 כ"ס בהשוואה לקאיימן

GTS, או Gran Tourismo Sport, מייצג אצל פורשה גרסה יותר חזקה וספורטיבית – אך עם זאת עדיין שימושית ונוחה בחיי היומיום. כך, לטובת הספורטיביות, פרט למנועים החזקים יותר נמצא בשתיים החדשות כסטנדרט גם מערכת ספורט כרונו משולבת עם מערכת בקרת מתלים, המאפשרת בחירה במצב ספורט פלוס, המחדד את השלדה, המנוע המתלים והצליל. עוד ניתן לקבל מערכת "טורק וקטורינג", שיחד עם דיפרנציאל אחורי ננעל משמשות כעזר רב יכולת בכבישים המפותלים ומסלול המרוצים. עוד אשוב לשם (לכבישים המפותלים וגם למסלול) בקרוב. לצד הנוחות מציעה ה-GTS מושב אופציונאלי עם כיוונונים לרב. זה אכן מתגלה כמושב מבריק, כולל כיוונון אורך התמיכה מתחת לירכיים. ואכן, אחרי ארבע שעות מאומצות ורצופות שביליתי על המושב הזה, יצאתי ממנו רענן יותר מאשר נכנסתי אליו.

מכונות נהיגה
נכנסתי למושב הנהג ליד האזרבייג'ני הצעיר שהפך לבן זוגי (לנסיעה! ניצן. תפסיק לפתח רעיונות). 170 ק"מ, ברובם מפותלים, עמדו לפנינו, ואני הוספתי לאלו עוד ירידה מיוחדת (ואחריה עלייה כמובן) אותה הכרתי מנסיעות קודמות באי היפיפה הזה. מיד עם היציאה הבנתי שהקאיימן הזו טובה בהרבה מקודמתה. עם או בלי GTS, זו מכונת נהיגה מהירה, מהנה, יציבה ומאוד בטוחה. באימא שלכם, עזבו את כל השטויות ששמעתם על הסכנה להיגוי יתר טרמינאלי בגלל המנוע המרכזי, על ההגה החשמלי הלא מהנה שלה (בחיי, היה אפילו כתב רכב ישראלי אחד שכינה את ההגה הזה בשם "הגה אילם"). האמינו לי, זו מכונית נהיגה טובה יותר מ-911, גם זו מהדור הקודם עם הגה הידראולי. קצת ניסיונות, קצת משחקים, קצת בלימות, קצת לימוד – וחשתי בטחון מלא ליד ההגה. הרגשתי בטוח דיי לנתק את מערכות בקרת היציבות, ולטוס בדרכי ההרים הצרות של פאלמה.
צילום: מנהל
הקאיימן GTS היא מכונית נהיגה טובה יותר מה-911
התגובה המהירה והחדה שלה לפקודת ההגה, זווית הגלגול הקטנה, מרכז הכובד הנמוך, מומנט הסיבוב הנמוך, הצמיגים נדיבי המידות (235/35R20 מלפנים, 265/35R20 מאחור), המנוע הנהדר והתיבה הידנית החלקה כמשי – כולם תרמו לדבר אחד – לנהיגה מהירה ורהוטה, חפה מטלטולים או הרחבות ו/או הצרות של קו הפנייה בו בחרת. אם יש כזה דבר מכונית נהיגה מושלמת – אז הקאיימן והבוקסטר, רק טיפל'ה פחות) בהחלט מתקרבת לזה.

ההגה אגב, סיפק משוב מצוין, והיה מדויק כפי שמעט הגאים בהיסטוריה ידעו להיות (911 GT3 מודל 08' עולה לי בראש כדוגמה). בערב פגשתי את וולטר רוהל, אחד מהטובים והאהודים בנהגי המרוץ בכל ההיסטוריה. "מהי לדעתך המכונית הספורטיבית הטובה בעולם כיום?" יריתי לו בין העיניים. "קאיימן" הייתה התשובה החד-משמעית. טוב, הוא עובד עבור פורשה. אז ניסיתי שוב "טובה יותר מה-911?" הקשיתי. "מבחינת יכולות פנייה" אמר האיש והאגדה – "כן". הדבר היחידי שפגע לי בהנאה מהנהיגה הייתה הקיבה הרגישה של הנהג האזרבייג'ני. זו פשוט לא הייתה מסוגלת לספוג את הפניות החדות והחליטה... אתם יודעים. מזל שזה קרה בחצי השעה האחרונה לנסיעה, ושהייתה מעין קרחת יער קטנה שהצלחתי לברוח אליה לפני שהבחור...אתם יודעים... אבל מצד שני, כך יצא שנהגתי במשך רב הנסיעה – וזה בהחלט היה שווה את החצי השעה האיטית בסוף.
צילום: מנהל
אפילו וולטר רוהל נמנה על אוהדיה של הקאיימן
למחרת בבוקר יצאנו הוא ואני לבחון גם את האחות הפתוחה עם תיבת ה-PDK. לא הרגשתי באמת ביכולת נחותה יותר, ולמרות זאת אני מעדיף את הסגורה. אומנם, כתבתי פעם שכל אדם צריך לפחות מכונית אחת פתוחה בחייו. אבל לי הייתה כבר. אז עם על הכבוד לבוקסטר – הקאיימן יפה יותר, יש לה יותר מקום בתא המטען ו...אי אפשר לחתוך לה את הגג בסכין יפנית. היום השני, שכלל אף הוא דרכי הרים משובחות, הסתיים במסלול המרוצים של פאלמה. להפתעתי אנשי פורשה בטחו במכונית וגם בנו, ולאחר שלוש הקפות מאחורי מכוניתו של ולטר רוהל, הוזנקנו אחד אחד למסלול, ארבע מכוניות בכל הזנקה – ונסענו חזק ככל שיכולנו. אני קיבלתי גם את הקפותיו של האזרבייג'ני (שהעדיף לשבת לידי מאשר לנהוג) ועוד שלוש הקפות מהירות במיוחד, עם מצלמת גו פרו, מכשיר הקלטה ומצלמה שצילמה מבחוץ.

ומילה אחרונה לוולטר רוהל
סיימתי את הקפות הצילום והסתערתי על וולטר "בתיבה הרגילה היה חסר לי כוח – זה הגיוני?". "עברת את סיבובי סיכות הראש על שני, נכון?" הנהנתי. "אז זהו שהשני קצת ארוך מדי למסלול הזה, נסה להעביר לראשון, תצא חזק יותר מסיכות הראש ואז תאיץ טוב יותר בשני. אבל כן, הייתי יכול להשתמש בעוד 100 סוסים על המכונית הזו" אמר. "אז למה לא נותנים לה" שאלתי, והוא רק חייך, כאומר – אה יודע את התשובה, אז למה אתה שואל...