חברת פיג'ו/סיטרואן מנסה לחדור לפלח הרותח של משפחתיות קטנות וזולות. זה החל עם האיביזה שבאמצע שנות ה-90' קיבלה בגאז' והפכה לקורדובה, הדייהטסו שרייד הקטנה שלפתע קיבלה תא מטען, וממשיך עם יונדאי אקסנט (שהפכה ל-i25), קיה ריו, ניסאן טידה ועוד.

הקטגוריות (סופר-מיני, קומפקטית ומשפחתית) הולכות ומיטשטשות.
פיג'ו/סיטרואן החליטה להיכנס לשוק הגועש הזה ובקיץ הציגה לשוק את פיג'ו 301 ואת סיטרואן C אליזה. מדובר במכונית שמבוססת על סיטרואן C3 הקטנה, אשר קיבלה עידכון ברמת הגדלת בסיס הגלגלים מ-2.47 מטר לבסיס גלגלים כמעט דמיוני של 2.65 מטר, עיצוב 3 קופסאות (תא מנוע, תא נוסעים ותא מטען) נקי ונאה ומרווח פנימי עצום.

אני חייב לציין שבסיס גלגלים כמו שמציגה ה-C אליזה/301, הוא כזה שבשנות ה-90' ועד אמצע שנות ה-2000 נחשב לבסיס גלגלים של מכוניות מנהלים. זה יכול ללמד על האבולוציה של המכוניות.
צילום: פז בר
סיטרואן C אליזה. נכנסת לשוק תחרותי מתמיד
למבחן קיבלתי את הסיטרואן ברמת הגימור המפוארת יותר, עם מנוע 1.6, 115 כ"ס ותיבת הילוכים אוטומטית של 4 הילוכים קדמיים ואת הפיג'ו 301 המפוארת פחות, עם מנוע 1.2, 75 כ"ס ותיבת הילוכים ידנית עם 5 הילוכים קדמיים.

יחידות ההנעה
אתחיל בהפתעה. אהבתי הרבה יותר את מנוע ה-1.2 ליטר ותיבת ההילוכים הידנית. מדובר במנוע 3 צילינדרים שהדהים אותי בפעולה השקטה שלו ובחיסכון בדלק מרשים מאד, אבל דווקא המנוע הקטן שמספק "רק" 75 כ"ס הפיק הרבה יותר הנאה וזריזות תנועה מהמנוע הבכיר שמפיק 115 כ"ס. המנוע הזה, שדווקא אותו אהבתי יותר, מעניק "בתמורה" לגודל שלו חיסכון מדהים בדלק. מעל 20 ק"מ לליטר.

מנוע ה-1.6 ליטר ותיבת ההילוכים האוטומטית ששודכו לסיטרואן הם מיושנים מאד (מי עוד מייצר היום תיבה אוטומטית עם 4 הילוכים?). את המנוע הוותיק הזה ראינו ושמענו כבר במכוניות של פיג'ו שחלפו כבר מן העולם. הוותק הזה בא לידי ביטוי ברעש מנוע לא סביר ובצריכת דלק ממוצעת.

בנסיעה של מעל 400 ק"מ שהיו מורכבים מנסיעה במהירות חוקית בלבד, מהרבה כביש מהיר, עליות וירידות ונסיעה עירונית, הושגה צריכת דלק מאד ממוצעת של 11.5 ק"מ לליטר. לא רע, אבל לא ממש מצוין.

גם בפיג'ו/סיטרואן ערים לעובדה הזו וממש באמצע נובמבר הם הודיעו על הקמת מפעל מנועים קטנים וקומפקטיים, בעלי מדחס טורבו ואשר מציגים חיסכון של 18% בצריכת הדלק לעומת הדור הנוכחי של המנועים.

עיצוב ומרווח פנימי
אהבתי את העיצוב החיצוני של הסיטרואן. מאד אהבתי. המכונית נראית אלגנטית מאד וגדולה בהרבה מהקטגוריה בה היא מצויה (להזכירכם – משפחתית קטנה). תא המטען משודך למכונית באופן הרמוני ויוצר מראה אחיד ומכובד ביותר. אין לי ספק שבמחיר שלה, זו אחת המכוניות שנותנת את הכי הרבה תמורה בתחום העיצוב החיצוני, ביחס למחיר שלה. הדגם המפואר יותר – Exclisive – מגיע עם חישוקי מגנזיום בקוטר 16 אינץ' ופס כרום בבסיס החלונות ובגריל הקדמי, מה שמעניק מגע מעט יותר יוקרתי למכונית ומראה מכובד.
צילום: פז בר
תא הנוסעים מאוד מרווח

המרווח הפנימי הוא ברמת ה"לא יאמן" ואכן ב"מבחן המשפחה" בו הכנסתי במפתיע את שלושת ילדי למכונית החדשה שאבא הביא הביתה, נשמעו בבת אחת שלוש קריאות התפעלות "יואו, איזה מקום יש מאחורה". וכדאי שתבינו, אני בגובה 1.86 מטר, והסטתי את מושב הנהג במלוא המהלך לאחור. בפתיחת תא המטען נשמעות אותן קריאות. תא המטען הוא פשוט גדול ועמוק ומתאים לנשיאת מזוודות ותיקים רבים. עגלות ילדים מתקפלות (אפילו 2 או 3) ילכו לאיבוד בתא המטען.

נוחות הנסיעה והתנהגות כביש
מממממ. טוב, אז ככה. החוויה מנהיגה בתוך העיר התחלקה לשניים; בסיטרואן המפוארת, ודווקא עם הגלגלים הגדולים יותר, הנסיעה הייתה קופצנית מאד וכל מהמורה הורגשה היטב. בפיג'ו, עם המנוע הקטן יותר וגלגלים קטנים יותר, דווקא הנסיעה בעיר הייתה נעימה יותר. אני חייב להודות שאני לא בדיוק מבין מדוע, כי לשתיהן יש בדיוק את אותה מערכת מתלים. אבל, תפקידי לדווח, לא לנתח.

בכביש הפתוח והמהיר, הפגינו שתי המכוניות נסיעה חלקה ונעימה מאד. אהבתי. מאד אהבתי. במהירות של 100 קמ"ש ומעלה מורגש היטב רעש הרוח בחלונות.

אחיזת הכביש של המכונית פשוט מצוינת. היא נכנסת לפניות חדות במהירות גבוהה בהרבה ממה שכל נהג מוצע יעז, בשקט וללא תלונות ויוצאת מהפניה בביטחון מוחלט בסעיף התנהגות כביש, המכונית מקבלת ציון מצוין.

רמת גימור
טוב, איך יוצאים טוב מהסעיף הזה? אומר כך, מדובר במכונית של ניגודים; אלגנטית ונאה מבחוץ, אך ספרטנית ופשוטה מאד מבפנים. פלסטיק. המון פלסטיק קשה למגע בלוח השעונים. היום, בכל מכונית הפלסטיק על לוח השעונים הוא רך מעט ונעים למגע. כאן קיבלנו פלסטיק קשיח. לוח השעונים הוא בסיסי מאד בעיצובו. בדי הריפוד של המושבים וחיפוי הדלתות הם בסיסיים ודלת תא המטען, למשל, אפילו אינה מצופה בשטיח פנימי כלל. כל מי שנסע איתי חיפש באופן אוטומטי את ידיות האחיזה שנמצאות בד"כ מעל החלונות. במכוניות שנבחנו, לא היו כאלה.
צילום: פז בר
עיצוב 3 קופסאות נקי ונאה
סכי השמש הם פשוטים ולמראה הנמצאת בתוכן לא צמודה נורית תאורה לשעות החשיכה. התחושה היא שבסעיף הזה ניסו לחסוך עלינו במטרה להגיע למכונית שתקסום לפלח שוק שאין ידו משגת רכישת מכונית משפחתית "אמתית". אחד הנסיינים שלי כינה את המכונית "מכונית למזרח אירופה ומדינות עולם שלישי", בהיבט הגימור. נכון, לדגם המפואר יותר נוספה מערכת מולטימדיה מצוינת (בהרכבה מקומית) ומערכת בקרת שיוט מקורית, ועם זאת התחושה היא של מכונית "משונמכת".

תמורה למחיר
תראו, משפחתומטית מרווחת במחיר של 110,000 שקלים היא לא דבר יוצא דופן היום. בסביבה הזו תוכלו למצוא קוראניות ויפניות מקבילות. וכאן עומדת באפשרותכם הבחירה; מכונית מלוכסנת או מכונית עם שיק אירופי. אגב, הדגם הידני עולה הרבה פחות (95,989 שקלים), וזו בהחלט אופציה שהייתי שוקל ברצינות. גם בהיבט ההנאה, גם בהיבט ההנעה, גם בהיבט התמורה לגודל והמרווח הפנימי וגם בהיבט החיסכון המשמעותי בדלק. פיג'ו ייצרה עבורכם אופציה מאד מעניינת ברמת המחיר הזו. הבחירה היא שלכם.
*הכתוב מובא באישורו של הכותב ובאחריותו.
רוני אקרמן, בן 52.

בעברי הייתי במשך 17 שנים בעליו של משרד יחסי ציבור גדול. במשך 12 שנים הייתי דובר ומנהל יחסי הציבור של מכוניות אודי, סקודה, פולקסוואגן וסיאט. במהלך פעילות משרדי הייתי הדובר של נהג המירוצים ראם סמואל (בתקופת השתתפותו ב"למבורגיני קאפ" ובאליפות צרפת בראלי), של בי"ס "מסלולים" לנהיגת מירוצים, הייתי הדובר של עידו כהן כשהשתתפף לראשונה בראלי פאריז-דאקאר, דובר חברות הצמיגים "פירלי", "גודייר" ו"אליאנס", דובר אופנועי "ימאהה" ועוד.

בשנים 2011 ו-2012 הייתי דובר ומנהל יחסי הציבור של "אוטו איטליה" ואני הייתי אחראי להשקת מותגי "פרארי" ו"מזראטי" בישראל. התשוקה הגדולה ביותר שלי היא רכב ומכוניות ועם פרישתי מתחום יחסי הציבור, פתחתי בלוג העוסק בחיים הטובים ובו אני כותב רשמים מנהיגה במכוניות, ביקור במסעדות, סרטים וכל מה שעושה את החיים ליפים וטובים.

www.lmwg.blogspot.co.il

הכתבות שלי בתחום הרכב מוגבלות ל-800-900 מילה וזאת מתוך הרצון שלא "למרוח" ולא לעייף את הקורא. אינני כתב רכב ואינני מתיימר להיות. הכתבות שלי, כולן, נכתבות בכוונה בלשון המיועדת למכנה המשותף הרחב ביותר ואינני נכנס לניתוחים מעמיקים או למינוחים מקצועיים. את זה אני משאיר לכתבים המקצוענים.