דודג' דארט
המפגש הראשון שלי עם דודג' דארט מתרחש אחרי חצות, בליבו של חניון ענק בשדה התעופה של סן-פרנסיסקו, עליו מפקחת בקולניות אפרו-אמריקנית פעלתנית. ככה זה כשנותנים לי לארגן לוח זמנים הגיוני לנסיעה מפארק יוסמיטי ועד לשער הזהב. וכבר באותו רגע, כאשר אנחנו מנסים להעביר ילדים מנומנמים ותיקים כבדים מרכב לרכב, הדארט מפתיעה. היא נראית הרבה יותר קטנה וקלילה ממה שהייתי מצפה ממכונית אמריקאית. עד כדי כך שזוגתי-שתחיה תמהה אם יהיה מספיק מקום לכל המטען שצברנו במהלך השהות בארצות הברית.
 
אחרת
אם, כמוני, הייתם בסביבה בשנות השישים (או גדלתם בבת-ים בשנות התשעים), השם דארט בוודאי מעלה בכם זיכרונות ברורים של מידות, גודל ומראה. אז זהו – שלא. למעשה, מעבר לשם קשה לזהות שום קשר, אפילו ברוח. היא נראית הרבה יותר ספורטיבית וקטנה מהמתחרה לבית שברולט או פורד, למרות שעם בסיס גלגלים של 270 ס"מ ואורך כללי של 467 ס"מ היא ארוכה מהקרוז והפוקוס.
 
צילום: מנהל
דודג' דארט. נראית ספורטיבית וקטנה

להופעת הדארט תורם החרטום הנמוך והמאוד כוחני, בו השבכה מורכבת כולה מהצלב הגדול של דודג'. זה לבדו יוצר תחושה מאוד אגרסיבית. האחוריים לובשים את מה שהופך לסמל ההיכר של המותג: תאורת לד אופקית לרוחב תא המטען ובין יחידות התאורה. זה תורם להופעה הייחודית וזועק למרחוק את השיוך המשפחתי: "אני דודג' ואני גאה בכך". למראה תורמים גם חישוקי ה-17 אינץ' הנאים (225/45) והמפלטים הכפולים. כל זה מפצה על כך שמהצד המכונית נראית פחות מיוחדת וקצת שגרתית מדי.

איטליאנו
הדארט מבוססת על פלטפורמה איטלקית (אלפא ג'ולייטה), ומוצעת עם מנועי "כריש נמר" של קרייזלר בנפח 2.0 ו-2.4 ליטר (160 ו-184 כ"ס בהתאמה) שמשודכים לתיבות שישה הילוכים ידניות ואוטומטיות, וגם עם מנוע ה-1.4 ליטר טורבו האיטלקי (160 כ"ס ותיבה דו-מצמדית).
 
למחרת בבוקר, אגב הסתגלות לכבישים התלולים של סן-פרנסיסקו, אני מתחיל להתרשם מהפנים. גם ממושב הנהג היא מסתירה היטב את ממדיה, ולרב זה לטובה. תנוחת הנהיגה סבירה אבל מיקום הרגל מול המצערת לא אידיאלי ומקשה לדייק במינון. לכך גם לא עוזרת התגובה העצבנית בתחילת המהלך. עוד נחזור לזה.
 
צילום: מנהל
החישוקים הנאים תורמים למראה הספורטיבי

המושב עצמו, עם המראה והתמיכות הסמי-ספורטיביות, נוח למדי. מאחור המרחב לרגליים נאה, אך פחות מרשים לראש. גם כאן הרכב אינו מרגיש רחב.

תא המטען קטן יחסית לסדאן משפחתית (370 ליטר), אבל הנפח והמבנה מספקים. חבל שהוא מסתיים במחיצה פנימית לפני המושבים האחוריים (מעין מחלה אמריקאית) שמבזבזת מקום. מאכזב לגלות מספר ברגים חשופים שיורדים מהמדף האחורי לכיוון המטען ומאיימים להזיק לתיקים כשדוחסים פנימה שלושה שבועות של קניות.
 
סביבת הנהג היא אמריקנית במבטא איטלקי. שפע הפלסטיקה השחורה אולי אינה נראית מאוד איכותית, אבל היא רכה בחלק העליון. המחוונים המשופעים בספרות האדומות תורמים לתחושה הדינאמית ואינם נראים אמריקניים, חבל שהם אינם יפים כל כך.
 
צילום: מנהל
לוח המחוונים האדום תורם לתחושה הספורטיבית, אך הוא פחות נאה

כדי לבדוק את רזי הרדיו הדיגיטאלי (יש כאן למשל תחנה שמשדרת רק מוזיקה של ספרינגסטין), אני פונה לצג המגע שמרכז שליטה במערך השמע, מצלמת רברס (לא איכותית במיוחד), ובמערכות שונות כולל תצוגה ייחודית לחימום/קירור. לא בטוח שזה נוח יותר משליטה דרך כפתורים, ומוזר שאין בקרת אקלים ברכב כה מצויד. לצד האמריקאי אחראיים כמה מתגים גדולים, ובייחוד הריכוז האהוב על קרייזלר של מגבים-תאורה על מנוף שמאל שדורש הסתגלות. גם תפעול מחשב הדרך, שדורש לימוד, מזכיר את שאר דגמי קרייזלר. לפחות הוא יודע לעבור למידות מטריות שמסייעות להבין כמה קר בחוץ. מרק טוויין אמר שהחורף הכי קר זה הקיץ בסן-פרנסיסקו. הוא צודק.

התנעה
כבר בכניסה לאוטו, בורר ההילוכים הפרגמאטי ובלם היד שמונח במקום הנכון רומזים שזו אינה אמריקאית קלאסית. וגם ההתנעה מפתיעה: נגיעה במפתח וההתנעה האלקטרונית גורמת למנוע ה-2.0 ליטר לשגר לחלל גרגור ספורטיבי, שתורם לאווירה שממילא נוצרה עם שני המפלטים. נוצר כאן טון עם גוון ספורטיבי שמלווה אותנו בשלבים רבים בנסיעה. וכשזה מלווה בתגובה המאוד עצבנית לדוושת הגז, נוצרת לפרקים תחושה מאוד נמרצת וספורטיבית.
 
הבעיה שלפעמים זה עצבני מדי בזינוק, ומקשה על זחילות עדינות בחניות. בעיה נוספת היא העובדה שחטיבת הכוח מרגישה קצת עסוקה.
 
צילום: מנהל 
מנוע ה-2.0 ליטר מפתיע בתגובה ראשונית חדה

אני נוטה לחשוד שהוא מרגיש מהיר יותר מאשר מהיר באמת (למרות שנתון ההאצה המכובד עומד על 8.2 שניות למאה), אבל ההרגשה דינאמית, וגם אם לא מדובר בחורכת אספלט אין לנו תלונות. התיבה משתדלת לעבוד עם הנהג אבל לא תמיד זורמת מספיק, ונוטה לעיתים להשתהות בהילוך (לרוב בגבוה מדי). צריכת הדלק נעה בין 11.1 בעיר לבין 14 ק"מ לליטר מחוץ לה.
 
סן-פרנסיסקו, על העליות התלולות והמורדות, מהווה אתגר לא קטן למכללי הרכב ולריסון תנודות המרכב, ולפעמים עשויה לבדוק את זווית הגישה והנטישה. היא רומזת על מה שנרגיש כשנגיע לכביש מספר 1 המפורסם: הדארט מפתיעה בכל מה שקשור לניהוג, והגנים האירופאים מורגשים. זה בולט בריסון תנודות הגוף ובהגה בעל המשקל הכבד והתחושה הישירה. בניגוד להרבה אמריקאיות בהן נהגתי, הדארט מרגישה מאוד מהודקת בכל הצירים. התגובות להפניות ההגה נחושות ולמכונית אין בעיה לעקוב אחר הפניות גם אם מדובר בכביש מתפתל כמו זה שנע על החוף שבין סן-פרנסיסיקו ללוס-אנג'לס. האחיזה טובה, היכולת גבוהה והתחושה בטוחה. גם עם הגלים שהכבישים האמריקאיים "מבורכים" בהם, היא מרגישה נשלטת.
 
צילום: מנהל
מזוהה מיד כדודג' מאחור

הצד השני הוא, שלפחות על הכבישים הרעועים של אמריקה הדארט לא הכי נוחה. היא לא מתרסקת, והמתלים משדרים תחושה של עבודה, אבל הם לא מעלימים אף שיבוש. נראה שגם רעשי הכביש בולטים ויוצרים תחושה עסוקה. לבלמים יכולת סבירה. הנשיכה הראשונית דווקא חזקה אבל אחרי כן המצב פחות מרשים ולפעמים הם לא מרגישים מספיק חזקים.

הפתעה
אחרי כמה מאות קילומטרים עם דודג' דארט ברור שמדובר בהפתעה. זו אחת האמריקאיות הטובות שפגשתי בתחום העממי, מכונית עם אופי ותחושה דינאמית. יכול להיות שחובבי הז'אנר האמריקני לא יתחברו אליה, אבל היא פונה לקהל מגוון יותר.
 
שתי בעיות ניצבות בדרכה המקומית של הדארט: העדר גרסה בסיסית בסגנון ה-"1.6 ליטר", ויכולת היבואן לגבש מחיר תחרותי במגבלות המשפחתיות החזקות. בעבר סבלו העממיות של דודג' ממחירים יקרים – נקווה שהפעם זה יהיה שונה.

100 שלבים לתכנון דודג' חדשה