ב.מ.וו סדרה 4
08:50 בבוקר של יום ראשון ואני מתייצב, לפני הזמן, בסוכנות ב.מ.וו כדי לאסוף אותה. טופס פה, חתימה שם, ואני מתמקם לי במושב הנהג של ה-435 הלבנה (לבן, כבר מזמן הפך לשחור החדש של רכבי הפרימיום). החרטום מופנה דרומה, אל הכבישים הארוכים והפתוחים שמתאימים למכונית עם מנוע 3.0 ליטר, 6 צילינדרים בטור שמפיק 306 כ"ס בעזרת מגדש טורבו. למקם אותה בחניה שלכם יעלה 462,000 שקלים, ואם תבחרו ב-428 תחסכו 70 אלף שקלים, 2 צילינדרים ו-61 כ"ס. לדרך.

09:30 עצירת תדלוק ואיפוס מחשבים ומדי מרחק בתחנת הדלק במודיעין. אני מנצל את ההזדמנות לבדוק את המושב האחורי של ב.מ.וו סדרה 4, שמחולק לצמד מושבים נפרדים לחלוטין. מרווח הברכיים מפתיע לטובה, ומרווח הראש חסר כמצופה. אבל אדם בגובה ממוצע בהחלט ירגיש שם בנוח ותא המטען גדול ושימושי.
צילום: שחר אלגזי
ב.מ.וו 435i. יופי של דרך להתחיל את היום
אני מתמקם שוב מול ההגה, וזוחל בפקקי הבוקר, מושך מבטי קנאה/שנאה מהפקוקים שלידי. המושב נוח מאוד, ומי שלא בורכו במידות טובות כמוני יוכלו לכוון את התמיכה הצידית למידותיהם. גג השמש מרחף מעט נמוך מדי מעל פדחתי, אך בלי ליצור מגע, כך שזה עדיין בסדר. תא הנוסעים מאוד נעים, שילוב הצבעים נחמד (אם כי הכתום הזה קצת מוזר...), ויש כאן רשימת אבזור הכוללת פנסי קסנון עם תאורת לד מרהיבה, כניסה והתנעה ללא מפתח, בקרת אקלים ושיוט, בלוטות' ומושבים חשמליים עם זיכרונות. רק תחום הבטיחות האקטיבית נשאר מיותם – קצת לא לעניין בהתחשב במחיר ובהיצע המערכות שהחברה מציעה. תלונות? היא דומה מדי לסדרה 3 הרגילה, הייתי שמח לקצת יותר ייחוד.

10:00 אני מתחיל לרדת לכיוון ים המלח. ה-4 יודעת להיות מאוד חסכונית בנהיגה רגועה, ומחשב הדרך מספר על 15 ק"מ לליטר. בינתיים אני מתרשם מהנוחות הבינעירונית – שיבושים גדולים גורמים לה לנוע קצת יותר מדי, אבל בסך הכול היא טובה. היא הרי לא יכולה להרשות לעצמה להיות מאוד רכה.

צילום: שחר אלגזי
שילוב צבעים נחמד בתא הנוסעים
כביש ים המלח הוא כביש שמפיל לא מעט מכוניות. הוא משלב פיתולים ואספלט לא מפולס ונהיגה מהירה בו מאתגרת מאוד מתלים ושלדה. די מהר ברור שה-4 וים המלח לא חברים טובים, אבל היא מסתדרת כאן טוב יותר מאחותה הסדאנית. היא רכה מדי, זזה לפעמים יותר מדי על הגלים בכביש, והקלות שבה המנוע הזה מאפשר לפתח מהירויות לא ממש מקלה על המתלים. כל זמן שהקצב סביר היא מסתדרת לא רע, אבל כשהקצב עולה ל"ממש מהיר" ההגה מצטרף לטענות עם תחושת חופש במרכז, והיא משדרת בבירור שזה לא ממש לרוחה.

11:00 בערך. הנחש של סדום ערד נמתח לפני ומעלי, כביש מהסוג שה-435 אמורה להצטיין בו, לא פחות. בשביל כבישים כאלו קונים מכוניות כאלו. אני מעביר את התיבה למצב 'ספורט' ויוצא לדרך. המנוע דוחף את ב.מ.וו סדרה 4 בעליה בקלילות מרשימה. הוא כבר די וותיק, ולא מציע יחס סוסים לליטר מרשים במיוחד, אבל הוא פשוט טוב. 306 סוסים הם די והותר, ו-40 קג"מ כבר ב-1500 סל"ד הופכים את החיים לקלים מאוד. והוא לא רק חזק וגמיש – הוא גם נשמע טוב. בקיצור - אין לי מילה רעה להגיד עליו. אבל על התיבה דווקא יש לי. זו ה-ZF שמונה הילוכים המוכרת והמעולה, אבל בהיותנו הדקדקנים שאנחנו, נספר שהיא קצת איטית לפעמים במצב הרגיל, ולא תמיד חלקה לגמרי. אבל מצב הספורט שלה נהדר – זו אולי התיבה היחידה שלא גורמת לי להתגעגע לתיבה ידנית באופן קבוע. בקיצור – זו אחת מיחידות ההנעה הטובות ביותר בצד הזה של חצי מיליון שקלים.
צילום: שחר אלגזי
אחת מיחידות ההנעה הטובות בסכום של עד חצי מיליון שקלים
וסדום ערד? נראה כאילו הרכב תוכנן עבורו ספציפית, ואת כיול השלדה הסופי עשו בדרך לים המוות ולא בגיהנום הירוק. על האספלט האיכותי והפניות המהירות ה-4 מסוגלת לייצר קצב מדהים, עם אחיזה ויכולת שגורמים לך לחוש שהמכונית פשוט מגחכת אל מול מאמציך, גבולותיה עוד מעבר לאופק, בעוד השכל הישר משדר במלוא הכוח שהמהירות הזו פשוט לא הגיונית. הנכונות לפנות מעולה, ובנהיגה חלקה הבקרה נשארת ברקע, מובטלת. השלדה עובדת יפה, עם תגובות נכונות ומדודות להעברות משקל. ההגה הוא הנקודה הפחות חזקה במשוואה – הוא מדויק ועם תגובות ברורות, אבל לא מתעלה לרמת השלדה והמנוע, ומסתפק בלא להפריע.

12:00 אני עוצר לאכול. נותן למנוע להתקרר קצת לפני שנבדוק במנחת כמה היא זריזה (5.9 שניות למאה – היצרן מדבר על 5.1 שניות. פער סביר). אחרי זה נבדוק נוחות עירונית. ערד, על כבישיה הסדוקים, היא מקום טוב לבדוק בו נוחות עירונית. היא נוקשה יותר מה-3, אבל עדיין נוחה למדי ומתקשה רק על שיבושים גדולים. היא גם שקטה. וזה משפיע על העייפות לא פחות.

בדרך כלל מערד אני ממשיך בכבישים הפתוחים יותר של הנגב. לא הפעם. אחרי התדלוק אני מפנה את צמד הכליות בחזרה לעבר סדום, לעוד מנה של פיתולים. הפעם בירידה, בולטים יותר הבלמים, שיכלו להיות חזקים יותר.

כביש ים המלח עמוס יותר בדרך צפונה, והקצב יורד לרמה שפויה יותר – ואיתו נעלמות התלונות על הרכות.
צילום: שחר אלגזי
מסוגלת לייצר קצב מהיר על אספלט איכותי
14:00 עצירה למים נותנת לי הזדמנות לסקור את המכונית מבחוץ. מלפנים קל מאוד – מדי – לזהות את הקשר המשפחתי ל-3. מהצד ומאחור ההבדל מוחשי יותר, והקופה יפה בהרבה מהאחות הסדאנית. עשרת הסנטימטרים שגולחו מהגובה, יחד עם תוספת קלה לרוחב ולאורך, עושים טוב לפרופורציות. היא נראית גדולה יותר, ארוכה יותר, ומזכירה מאחור את האחות הגדולה, ה-6. חישוקי ה-18 אינץ' ממלאים יפה את בתי הגלגלים, בקיצור – הצליח להם. ובכל זאת, מושלם הרי אין – הכיתוב Luxury, בצידי הרכב ובתא הנוסעים, הוא משהו שהייתי מצפה למצוא במשפחתית זולה, לא בב.מ.וו.

14:30, צומת קליה. שוב התלבטות לגבי הדרך. אני והיא עוד רחוקים מלהיות עייפים, ואין כמו לראות את ים המלח והכנרת באותו יום ולכן אנו ממשיכים צפונה על כביש הבקעה. קל לעקוף עם ה-435. אלטו קטנה או סמי-טריילר, שניהם נעלמים במראה בקלילות. הבעיה היחידה בעקיפה היא לדאוג שלא לסיים אותה במהירות גבוהה מדי.
צילום: שחר אלגזי
יחידות התאורה בחזית מזכירות את סדרה 3
16:00 הכנרת מברכת אותנו לשלום בצומת צמח. אם אנחנו כבר כאן, נבקר בנקודת התצפית המרהיבה ביער שוויץ, לנשום את השקט. חבל שאביך כל כך היום, עדיין לא ירד גשם שינקה את האוויר. בכביש המאוד מפותל בדרך למעלה, ה-4 מוכיחה שוב שלמרות ההנעה האחורית והכוח, על אספלט איכותי תצטרכו להיות מאוד אגרסיבים כדי לגרום לזנב לכשכש. כאשר זה כבר קורה, זה מאוד לינארי ונשלט. בדרך חזרה גם היא רעבה, ואחרי 478.3 ק"מ מזמינה 49.6 ליטר של אוקטן 95, מדיום-רייר. 9.6 ק"מ לליטר, מסכימים ביניהם מחשב הדרך והמחשבון בסמארטפון. נתון שהוא לא פחות ממעולה בהתחשב בקצב, בהספק ובמשקל. בעומס גבוה יותר היא תכסה 7.6 ק"מ לכל ליטר. שקל לקילומטר. עדיין סביר בהחלט.

18:30 חוזרים בשיוט נינוח בכביש 6 לאזור המרכז. בערך תשע שעות ו-620 ק"מ אחרי שיצאתי מהסוכנות, ואני לא עייף. אם לא הייתי צריך להעביר את האוטו לאריאל, שיוצא לצילומים מחר, כנראה שהייתי ממשיך לנהוג.

צילום: שחר אלגזי
ב.מ.וו סדרה 4. מי צריך יותר?
17:00 למחרת
אחרי הצילומים אני לוקח אותה שוב. להתנהל איתה קצת בצורה רגילה – לגן עם הילד, לסופר עם הרשימה. לחיות איתה. קל להתרגל אליה גם פה, להרגיש את המנוע שמבעבע כל הזמן ברקע, מזכיר לך שהוא שם אם רק תרצה. חזרה בסוכנות. שוב עשר דקות לפני הזמן. כזה אני. מסתכל על הדפים שמילאתי ברשימות מהמבחן, ומסכם – היא יפה, תא הנוסעים מרשים, נוחה, המרווח טוב, ויחידת ההנעה והצליל מעולים. זו פשוט מכונה מצוינת, כזו שמעלה תהיות מי צריך יותר מזה (M4). ומה רע? כנראה שכלום. מה פחות טוב? ההגה לא מושלם והמתלים מעט רכים מדי בכביש גלי. אבל האמת שהייתי משאיר אותם בדיוק ככה, זה סט-אפ נכון לישראל, שמשלב היטב בין נוחות ביום-יום ליכולת דינאמית. אה רגע, הנה רשום לי עוד חסרון – אין ידית אחיזה לנוסע. מעצבן, לא?