צוות ניר
זוכרים את המשפט שהיה שגור פעם, ש"לכל דבר בחיים מתרגלים"? כנראה שיש בו משהו – עובדה שאפילו אני, סטריאוטיפ הבחורה העירונית שמפחדת מבוץ ונרתעת מאבק, התרגלתי לבוץ של קרואטיה. ויודעים מה? לא רק להתרגל, אפשר אפילו ללמוד לאהוב...
אחרי שב-2012 עברתי טירונות בוץ של עשרים ימים, בהם עברתי את כל השלבים משנאה, דרך התעלמות והדחקה ועד קבלה ואהבה, מצאתי את עצמי שוב מצלמת בלב ליבם של היערות הקרואטים. אך הפעם פחות סובלת, יותר אוהבת, הרבה יותר מעיזה וטובעת – והכל בשביל לתעד את האהבה שאתם, הקוראים, בוודאי חולקים איתי: ההתמודדות של אדם ומכונה עם אתגרי הטבע.
חורף 2013 היה בין הקשים שעברו על אירופה במאה השנים האחרונות. בקרואטיה שלט השלג עד חודש לפני הזינוק לקרואטיה טרופי, והפשרת השלגים השאירה אדמה ספוגה וטובענית במיוחד. אדמה שמתחה את האתגר הקשה גם כך לגבולות חדשים, וסחטה סצנות מרגשות של נחישות, אומץ והישרדות, כשהמתחרים שוחים באדרנלין לא פחות מאשר במים.
צילום: נטי לוי
להבדיל מקרואטיה, ישראל מתייבשת. מאז שהפך הספורט המוטורי לחוקי בארצנו, נרשמת בצורת כמעט מוחלטת באירועים בכלל, ובתחרויות עבירות בפרט. וכך יוצא שהצוותים שעמלו להכין את רכבם לעמידה בתקנות החדשות, צופים בו יושב בחוסר מעש בחנייה, בלי הזדמנות לחדד את כישוריהם. ולמרות המחסור בתרגול, והתחזיות למרוץ מטורף וקשה במיוחד, צוות ניר – אלי שחר ומיכאל חן – יצאו גם השנה לקרואטיה טרופי. יוצאים בראש מורם וחיוך אופטימי לשפר היכן שכשלו בשנה שעברה.
על שטח גדול וירוק הוקם אט אט המחנה. מקושט בצבעים מרהיבים של דגלי אירופה וסמלים של ענף השטח האירופאי. צוותים נרגשים עמלו בהקמת המחנה והשטח כוסה במהרה בצבעוניות עליזה. כשהגיעו למחנה התחוור לצוות ניר מה שניסו לקחת בחשבון, אך נשאר בגדר ניחוש עד אותו רגע: כמה התקדמו המתחרים לעומת שנה שעברה? והמחזה שנפרש לפניהם בשטח המחנה כמעט והצליח לכבות את האופטימיות בצמד הישראלי. מפלצות נעולות מגפי "40, שמנועיהן מפיקים 500 כ"ס ויותר, גימדו את ה-G-וואגון האדום של אלי ומיכאל. וכאילו אין בכך די כדי לרפות את הידיים, באו רכבי הליווי שחנו ליד המפלצות, עמוסים בחלקי חילוף מכל סוג ומין, ועם ציוד שלא היה מבייש סדנת דרג ב' צה"לית, והנחיתו מכה נוספת על המורל. טוב, אז אולי השנה לא ננצח בדירוג הכללי...
למקצה המקדים, שיקבע את סדר הזינוק לתחרות, מזנקות ראשונות אותן מפלצות. תוך דקות ספורות הופך תוואי התחרות למבוך בלתי אפשרי של אדמה שסועה בעשרות קוליסים עמוקים שחפרו המפלצות. כאילו שהבוץ לבדו לא היה מספיק גרוע... צוות ניר מזנק לצדו של צוות 'גיגלפין' הבריטי, שיתגלה בהמשך כאחד הצוותים החזקים בתחרות. אלא שמיד לאחר הזינוק, ה-G האדום מגמגם ונעצר. תקלה במשאבת הדלק, והצוות נאלץ לפרוש. המשמעות – למקצה הראשון הם יאלצו לזנק מקצה הטור, מהמקום ה-39, ולהתמודד עם קרקע שנטחנה על ידי כל הצוותים האחרים. גיהנום!
אבל מה הם מתלוננים בכלל? להם היה את האוטו שיסחוב את הכול, והם לא היו צריכים לדאוג כל הזמן מאמבטיות בוץ לא מתוכננות לציוד צילום יקר. מה לעשות, והזוויות הכי טובות נמצאות תמיד בקצה טיפוס תלול וחלקלק או בצד השני של ביצה טובענית במיוחד? ומה שצריך צריך – סיפרתי כבר שפעם, לא מזמן, הייתי נגעלת מבוץ?
צילום: נטי לוי
גשם שוטף ירד עלינו שלושה ימים ברציפות, מוסיף את ליטרת המים שלו לאדמה הספוגה ולערוצי הנחלים והביצות שהיוו חלק נכבד מתוואי המסלול, עד כדי כך שהמארגנים נאלצו לבטל חלק מנקודות התצפית והצילום בגלל מצב השטח. אצל המתחרים נרשמו תקלות טכניות למכביר – מנועים שקרסו וטבעו, כננות ששבקו חיים במאבק מול הבוץ, ומערכות חשמל שהרימו ידיים מול הרטיבות הבלתי נגמרת. והיכן שהמכניקה שרדה, הגרביטציה ניצחה לא פעם – שיפועי הצד שלחו כלי רכב להתגלגל במורד, ועצים בסוף ירידות ארגנו פחחות חדשה לרבים מהמתחרים. נראה היה שאפילו המארגן בעצמו מופתע מעוצמת הקושי והתנאים שנוצרו בשטח – ומהיקף הנזקים. לזכותו ייאמר שהוא לא קפא, אלא ניסה להתמודד עם המצב בעזרת שינויי תוואי והגמשת התקנות, כדי לשמור על בטיחות ולאפשר למתחרים להישאר בתחרות.
גולת הכותרת של הקרואטיה טרופי היה השנה המקצה השישי, אשר הוגדר מראש כיום שיפריד בין "הגברים" ל"ילדים". ומתברר שקוטר הגלגל או הספק המנוע הם לא מה שמגדיר גברים – עד סוף היום חמש מפלצות עמדו מוכות ומושפלות על גרר, מחכות לטרמפ הביתה. בינן גם הדיפנדר של ג'ים מרסדן מצוות 'גיגלפין', שהיה מסומן כטוען לכתר, ונאלץ לפרוש אחרי שעץ קרס ישירות על דגל אנגליה שמצויר על גג הדיפנדר שלו. צוות הבנות ההולנדיות (והיחיד בכל התחרות) מקבוצת 'Desert Fox', נתנו פייט מרשים בקטגורית האדוונצ'ר, אבל נאלצו לפרוש ביום הזה עם מנוע גמור. והיו עוד ועוד. עוד מכוניות שבורות, מכלולים הרוסים ותקוות שהתנפצו. גודש שחרג כל כך מהמקובל, עד שהצליח לכבות את האווירה התוססת שאפיינה את הערבים לכדי ערב עצוב במיוחד. ומול המציאות הקשה הכריז צוות ניר על שינוי יעדים – "לסיים את המרוץ''.
צילום: נטי לוי
ולא מדובר במשימה פשוטה לא רק בגלל התנאים הסביבתיים – גם בתוך הצוות חלו שינויים. אלי שחר תפס השנה את תפקיד הנווט, ובאומץ רב פינה למיכאל חן את כיסא הנהג. מיכאל, דמות ידועה ומוכרת בקרב גרעין הג'יפאים בארץ, אך חסר כל ניסיון תחרותי. ואין מה להגיד, התחרות השנה הייתה יופי של בית-ספר... ולמרות חוסר הניסיון, ומול כמות פורשים שהלכה וגדלה בקצב מדהים מיום ליום, הצליח צוות ניר להתקדם עקב בצד אגודל ולהשלים את כל ימי התחרות.
מי ניצח בסוף? זה לא באמת משנה, והשם לא יגיד לכם כלום. במקום פרט הטריוויה הזה אתם מוזמנים לדמיין את הקסם האמיתי של התחרות הזו עבורי. השילוב בין טבע מרוחק, בתולי, שנראה כאילו נתלש מתוך ספרי האגדות – ובין מלחמת הברזל והבשר בבוץ, בעצים ובזוויות. הסתירה הפנימית בין רוגע מושלם לצרחות המנועים שנאבקים להמשיך להתקדם.
התאהבתי – ואני כבר מתגעגעת.
