ק.ט.מ X-Bow GT
תרשה לי להיות פרובינציאלי. מותר לי להתנהג לרגע כמו מישהו שמעריץ את ג'סטין ביבר (הבנתי שהילד הזה הוא הדבר הכי נערץ מאז ישו) או משהו. אני הולך לדבר כמו גרופי.
פסקה מיותרת
בוא נוציא את זה כבר עכשיו. אין לי מושג כמה דלק היא צורכת. אין לי מושג מה ציוני הריסוק שלה ואני בטוח שאין עיגוני איזופיקס. אני חושב שזיהיתי איזה פאוץ' ליד רגל שמאל שאפשר לדחוף לתוכו ארנק וסלולרי. אולי גם חבילת מסטיק. כי אין שם תא כפפות. רגע, מה מסטיק מה? נסה חבילת קונדומים. כי האוטו הזה, ואני לא מאמין שאני כותב את זה, הוא הדבר הכי קרוב לסקס על גלגלים. לא שיש קשר בין פעילות מינית ונהיגה – פשוט מדובר בקלישאה כל כך מוכרת ושחוקה, שאני מרגיש את הצורך להשתמש בה עכשיו. כי אם היה קשר, הוא היה חייב לעבור דרך שלדת הקרבון של האקסבו (X-Bow).
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרנית
מה לעזאזל קורה כאן?
את הק.ט.מ הראשון שלי קניתי בהיותי חייל מוגבל רישיון. בזמן שכל האופנועים היפניים זזו כאן על מתלים רכרוכיים ומנועים חלקים ונעימים, תפס אותי הק.ט.מ ההוא לא מוכן. סינגל עצבני, מווברץ ורועד, שגילם בתוכו הרבה יותר יכולת ממה שיכולתי להכיל. המכלולים כולם שידרו "קצה", "Ready to Race" קוראים לזה האוסטרים. האופנוע האחרון שהיה לי, ק.ט.מ אדוונצ'ר 990, התחיל את חייו בניצחון נונשלנטי בפריז-דקאר. הבנת את הראש, לא?
אז אתה עכשיו מצפה לשמוע שהאקסבו הוא כמו אופנוע על ארבעה גלגלים או משהו בסגנון. זו כמובן שטות מוחלטת. שוב, אין שום קשר בין שני הדברים. אבל ה-DNA של ק.ט.מ מצוי עמוק בתוך האקסבו, וכמו עם האופנועים שלה, בשביל לפתח את האקסבו, ק.ט.מ הלכה למרוצים.
מלכת האמבטיה
אז מה יש כאן שאין באריאל אטום? או באיזו קייטרהאם? בתמונות קשה לראות את ההבדל. ישבן אל כיסא הסיפור אחר. היצרניות המוזכרות מעלה עשו להן שם בהצמדת מנוע אל שלדת צינורות. יחס גבוה של הספק למשקל וביצועים לשקל (או לירה שטרלינג). זה נשמע וננהג בכיף גדול. לעומתן נמצאת האקסבו. מכונית שמיוצרת בשיא הטכנולוגיה כפי שהיא מוצגת רק בשני מקומות הידועים לי – מכוניות מסלול ייעודיות ומכוניות-על. בכדי לבנות אותה הלכה ק.ט.מ אצל דאלארה (שם מוכר בקטגוריות העליונות של מרוצי הפורמולה) והחלה מתכננת, מאפס. הבסיס לכל המכונה הזו היא שלדת הקרבון. מדובר במונוקוק הבנוי מהחומר ממנו עשויים החלומות. שלדה חשופה כזו שוקלת כלום, וקשיחה יותר משלדת פלדה או אלומיניום מקבילה. לראות אותן עירומות וערומות אחת על גבי השנייה במפעל... אוי. אל אמבט החלומות משודכים מנוע 2.0 ליטר TFSI של אודי (285 כ"ס ו-42.7 קג"מ), תיבת שישה הילוכים ידנית, מתלים של WP ובלמים של ברמבו. אין כאן תושבות גומי רכות, אין בידוד, אין מערכות בקרה ושליטה. אפילו ABS אין. למעט החלקים הללו, והאמבט, כל הרכיבים נבנים ומורכבים על ידי ק.ט.מ, והחבר'ה האלה יודעים כמה דברים על כיפוף, חיתוך וריתוך. האווירה במפעל מזכירה יותר סדנת מרוצים. מעט עובדים, מעט מכוניות, הרבה תשוקה והתרגשות.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרנית
כמו כפפה
בדרך לגרץ (אוסטריה), אני מלא חששות – איפה אני דוחף את הק"ג העודפים שלי בתוך משהו שהוא למעשה מכונית מרוץ ייעודית?! ראיתי תמונות של המושב הזה. אין לי סיכוי להידחף לשם. פדיחה. למזלי, המושב מונח כולו בתוך שקע גדול וייעודי המותאם לו בתוך המונוקוק. הכיסא נשלף בשנייה החוצה ואני מוצא את עצמי יושב בתוך(!) השלדה. ואני לא מאמין שאני כותב את זה – ההתאמה מושלמת, מברך ועד שכם. כאילו יצקו את הגומחה הזו במידותיי. בלי ריפוד, ישר על הקרבון הקשיח, אבל המידה המושלמת אומרת שכל סנטימטר של אלסיבוני מקבל את התמיכה לה הוא זקוק. נוח לי! כיווני דוושות, תהליך התנעה זריז, והרעש מאחור מבשר טובות. היום הולך להיות יום טוב. יום טוב מאוד.
אפשר כבר עכשיו לשכוח כל מה שידעת על מכוניות ודינאמיות. התאוצה לדוגמה, חזקה, כמעט אלימה, ובשני ההילוכים הראשונים, הראש מוטח אחורה. אבל יש עוד מכוניות שמאיצות ככה. לא הרבה, אבל יש. היכולת שלה לצבור מהירות היא רק פרלוד לדבר האמיתי. ואת הדבר האמיתי אני יכול לתאר רק כמופע של שיא הרגש.
אין כאן פילטרים, בכלל. אתה מרגיש, הכול. את הזמן הנכון להעביר הילוך, לא רק באוזן, גם בכל חלק בגוף. מרגיש את המצמד נדרך ואת ההילוך מתחבר. אתה מרגיש את הרפידות לופתות את הדיסק. ויותר מהכול, המכונית הזו צורחת לכל חלק בך שנוגע בה, מה המצב שם למטה, בין הצמיג לאספלט. אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן בתיאור של הגאים – והנה הגה שלא צריך לתאר אותו. כשאתה שם את הידיים שלך על ההגה הקטן של האקסבו ומתחיל לנהוג, אתה מרגיש תחושה לא מוכרת בקצות האצבעות שלך. פידבק קוראים לזה. ולא הרגשת אותו ככה בשום מקום אחר בעולם. רוצה לדמיין את התחושה הזו? צא לרחוב והעבר את ידיך על האספלט. ככה מרגיש ההגה הזה. והתשדורת האינסופית הזו, מאיימת להעביר אותי על דעתי. מטשטשת את הגבול בין מה שידוע למה שאפשרי כאן.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרנית
הפתעה
עם השליטה המושלמת של הבולמים במשקל הגוף, עם אפס גלגול, עם יכולת כניסה אינסופית לפנייה – קל מאוד לחשוב שהגבול לא קיים. אבל הוא שם, מחכה לך. ואתה תגיע לשם אם לא תקדיש זמן כדי ללמוד אותה, להקשיב לה. בסוף היום זו מכונית קצרה וקלה למדי. זו מכונית שצריך להשקיע בה זמן ולהכניס חום לתוך הצמיגים שלה לפני שמתחילים ללחוץ אותה. מכונית מסלול, כבר אמרתי?
על הכבישים המתפתלים סביב גרץ היא התנהגה באופן מושלם. אין כאן שום נטייה אובדנית. היא סופר-מאוזנת, מתמסרת. בקצה היא תפתיע אותך עם מעט מאוד תת-היגוי והרבה מאוד היגוי-יתר. קשה לשחק איתה על הצד במהירויות גבוהות, ויהיה קל מאוד לשלוח אותה לתוך העצים. לקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי להבין באיזו מהירות אפשר לסובב אותה לתוך הפנייה, כמה מהירות אפשר לסחוב בתוכה ואיזה עונג זה לפוצץ את החבילה הזו לתוך הישורות הקצרות. היכולת אדירה ומקום לטעויות אין. היא לא תפתיע אותך אבל גם לא תסלח על שטויות. אין כאן מי שיעזור לך. אפילו לחיצה לא מדויקת על הבלמים תתבטא בנעילה. לא נעים? אז היא לא בשבילך.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרנית
העברה בנקאית
אם הייתי צריך להתנייע כל חיי במכונית אחת, האקסבו הייתה הבחירה שלי. זה לא סיפור של כוח. זה לא סיפור של מהירות. זה גם לא סיפור של זמני הקפה. הסיפור כולו הוא של מכונה שנבנתה לצורך אחד יחיד ומיוחד. אומנות הנהיגה המהירה אתה יכול לקרוא לזה. אין בה גרם אחד של אלקטרוניקה מיותרת. אבל יש בה המון טכנולוגיה, מכאנית. כל פרט בה תוכנן ועוצב ברמה כמעט פסיכוטית. תחשוב על מכונית מסלול עם גימור של מרצדס S קלאס. כל תפר וגימור, משובח. כל חיבור, מוצלח. כל מקום שבו אתה נוגע במכונה מרגיש עבה, נכון, מדויק ומושלם. מעולם לא חשבתי שמכונית עירומה כל כך תציע הרגשה איכותית כל כך. חוויה אלימה שרכיביה עשויים לעילא. שימושיות? הצחקת אותי. למרות שגרסת ה-GT החדשה מציעה מותרת בדמות שמשה קדמית ומגבים...
היא כל כולה חיבור בעולם שהופך מנותק. היה שקול וחכם והיא תגמול אותך בתענוגות. עשה שטויות ותגמור בתוך התעלה. בעולם שלנו, שכל מה שצריך בו בשביל לנהוג מהר הוא להדביק דוושות לפח ולסובב את ההגה, זה לא מעט. זה כמעט הכול.
אני מתאר לעצמי שתחשוב עכשיו שאי אפשר לחיות איתה. אבל האמת מבחינתי, הפוכה לחלוטין. השאלה היא לא האם אפשר לחיות איתה, אלא מי בכלל רוצה לחיות בלעדיה.