קאדילק אלדורדו 1975 אביב, 1973, מונטריאול, דירת סטודנטים מבורדקת, לפנות ערב
"דרינג רינג", פורם הצלצול את חוטי הריכוז שחיברו ביני לבין הספר. מגשש לאורכו של הכבל הארוך ומוצא את הטלפון מתחת למיטה. "הלו", עונה בקצרה. אריקה, בלונדינית תכולת עיניים ודקת גזרה שתכננתי עליה לאחרי הבחינות, שואלת: "בא לך דרייב-אין? מזג אוויר מה זה מדליק". בקנדה, אחרי חורף ארוך, מושלג ומאוד קר, מזג אוויר יפה זו באמת חדשה מרעננת. "יש לי עוד בחינה אחת מחרתיים", ניסיתי. "אני לוקחת את האלדורדו הפתוחה של אבא", הוסיפה פיתוי לגירוי, "ואיך שלא יהיה תוציא 95 במבחן", הנחיתה מחמאה מנצחת… טוב נו, ניסיתי. "אני בא", "חכה, אני אגיע אליך". ואני בכלל שכחתי לשאול לאיזה סרט הולכים, כאילו שזה היה משנה משהו.

אביב 2013, מרכז הארץ, דירה בורגנית, לפנות ערב
"קרעע קרעע קרעע", משמיע העורב את קרקורו. אני מתעורר ומסתכל סביב, הקרקור הנורא חוזר על עצמו. זה לא עורב, זה הטלפון ה"חכם" שלי, שמתעקש לקרוא לקרקור הזה געגוע של ברווז דווקא. בצג תמונת בני הצעיר. "כן מיקי", עונה. "אבא, אני מארגן את האוטובוס הנודד של סרטי הסטודנטים השנה, ואני רוצה לשוות לזה תחושה של דרייב-אין. אתה יכול להשיג לי איזה מכונית אמריקנית פתוחה?", ובאחת אני נסוג ארבעים שנה במנהרת הזמן.
צילום: שחר אלגזי

אביב 1973, מונטריאול, מחוץ לדירה, לפנות ערב
אני רואה אותה גולשת מהסיבוב, ארוכה, אדומה, עם פרונט מאסיבי וגג מופשל. היא לא ממש יפה אבל אי אפשר להתעלם ממנה. היא מתקרבת בגלישה, שלווה להפליא. אריקה מחייכת ליד ההגה. "תכיר את האלדורדו החדשה של אבא", היא אומרת בקול גרוני.

אביב 2013, מכון קומפיוטסט, אור יהודה, בוקר
"חזי, אני צריך קאדילק אלדורדו משנות השבעים, אדומה, עם גג נפתח". "אין בעיה" עונה חזי, בעל המכון, באיטיות המדומה שלו. זה מה שאני אוהב אצל חזי, "אין בעיה" – לא "למה" או "מה" – "אין בעיה" וזהו. תוך כמה דקות, אני מדבר עם רמי, קובע איתו יום ושעה. רק אז מתעניין חזי מדוע אני צריך את המכונית, ומצרף את בנו, עם מרצדס SL, לחגיגה.

אביב 1973, מונטריאול, לפנות ערב
אני ניגש לדלת השמאלית, אריקה מחייכת ומצביעה לכיוון מושב ימין. "אתה רגיל לקטנות ועצבניות. שב, תתרגל לקצב". מתיישב ומתחיל לבחון אותה. חלונות חשמליים, גם המושבים, מזגן המתגבר בקלות על מזג האוויר האביבי. מפעיל את המערכת ושומע את האנטנה החשמלית עולה ונמתחת. יש לה צליל לא רע למערכת וצלילי "רוכבי הסערה" של ה'דלתות' ממלאים את חלל המכונית. אריקה מובילה אותה בנונשלנטיות ברחובות הרחבים של העיר, מקפידה לשמור על רדיוסים רחבים ועל מהירות סבירה. מזל שהיא נוהגת ראשונה, אני הייתי מזיע קשות עם רכב גדול כל כך.
צילום: שחר אלגזי

אביב 2013, קרני שומרון, לילה
הגעתי לקרני שומרון בלילה. אני רואה אותה חונה ליד המדרכה, גדולה מהחיים. רמי מדגים איך לפתוח ולסגור את הגג המופעל חשמלית, "היא לא ילדה", הוא אומר בחיבה גלויה, "היא כבר 38 שנה על הכביש וחייבים להתייחס אליה כמו שהיא רגילה". אני נכנס, מניע, מעביר ל-D, מסובב את ההגה ומתחיל לנוע. לנוע ולהזיע מפחד. מי שתכנן את המכונית הזו לא דמיין את קרני שומרון, ובטח שלא חלם שתידחק עם למעלה מ-2 המטר רוחב שלה בסמטאותיה של גני תקווה. ההגה הקליל לא משרה ביטחון, גם הבלמים לא. איך לעזאזל הם נהגו מכוניות כאלו לסופרמרקט וחזרה בכל יום?! היא כמעט שישה(!) מטר אורך, והציר הקדמי ממוקם כמטר מאחורי הפגוש! כך שזה האחרון מצייר מעגל גדול בהרבה משל הגלגלים. אני מצליח לנווט אותה הביתה ללא פגע, מנשק את המזוזה ומנסה להירגע.

אביב 2013, כביש 4, יום
אני ושחר אלגזי מתדלקים (מכסה המכל מוסתר מתחת למספר הרישוי) ומצלמים, עוצרים במק-דרייב ומצלמים, עוצרים ליד מסעדה – ומצלמים. וכשאנחנו לא מצלמים – אחרים מצלמים אותנו. הרבה זמן לא כוונו אליי כל כך הרבה עדשות. אני מתרגל לנהוג את "סבא אלדו", מגלה שיש לו גם קרוז קונטרול ושעל השטיח שלו רקום השם DANY, כשם בעליו הראשון. ברכב בו נסעתי 40 שנה קודם לכן, היה רשום קורט... סוף סוף אני נינוח, ולא נותן לכוח שמעביר המנוע הענק (8.2 ליטר) לגלגלים הקדמיים(!) להוציא אותי משלוותי.
צילום: שחר אלגזי

אביב 1973, דרייב-אין ליד מונטריאול, לילה
היום דאבל פיצ'ר, שני סרטים במחיר אחד, ואילו סרטים נפלאים. ג'יימס בונד חדש עם רוג'ר מור האלגנטי והארי המזוהם עם הקאובוי הנצחי של אמריקה, קלינט איסטווד. אלו גברים! האוויר מתקרר, אריקה מתחממת ואני סוגר את הגג...

אביב 2013, קמפוס רמת אביב על הדשא, ערב
האלדו מתייצבת על הדשא ומיד מושכת תשומת לב. מיקי רצה דרייב-אין וזה מה שקיבל. בסרט הסטודנטים שמוקרן, מככב בחור טורקי שרוצה להתחיל עם בחורה בבר ולא מעז. בסוף זו היא שיוזמת, מזמינה לו משקה, לוקחת אותו לביתה וגם משלחת אותו לדרכו אחרי הלילה הסוער... גם גברים זה לא מה שהיה פעם...
ואני – אני מתגעגע. לחיי הסטודנט, לאמריקה של פעם, לטלפון שלא נדבק לך לכיס ולנשמה, לגבר שאמר "קוראים לי בונד, ג'יימס בונד" או זה שלחש "קדימה, עשה לי את היום"...
ולגבי המכונית? אריקה צדקה, אני מעדיף אותן קטנות ועצבניות.
צילום: שחר אלגזי
קאדילק אלדורדו: מפרט טכני
שנה: 1975; מנוע: V8 בנזין, 8,189 סמ"ק, 16 שסתומים; הספק/סל"ד: 182 כ"ס/3,600; מומנט/סל"ד: 49.8 קג"מ/2,000; תמסורת: הנעה קדמית, אוטומטית,3 הילוכים; בסיס גלגלים: 322 ס"מ; אורך: 569.2 ס"מ; רוחב: 202.7 ס"מ; גובה: 138 ס"מ; משקל: 2,345 ק"ג; מהירות מרבית (יצרן): 178 קמ"ש (כנראה); 0 ל-60 מייל (יצרן): 13.3; ציון מבחן ריסוק (יורו-NCAP): יורו-מה?