פיג'ו 208
אני מודה – הייתי סקרן לנהוג בפיג'ו 208 החדשה. לא תמיד זה המצב. לא כל מכונית מצליחה לדגדג באותה יעילות את בלוטת העניין. זה נבע משילוב של גורמים: העובדה שמכוניות סדרת ה-200 של פיג'ו היו תמיד חשובות מאוד לחברה הצרפתית ומחזיקות בכל שיאי המכירות שלה. בעבר הן גם היו רבות מכר כאן אצלנו, ול-205 שמור מקום של כבוד בחוויות המוטוריות של רוב בני הדור שלי בזכות שירותה הארוך בצבא. תוסיפו לזה הבטחה של פיג'ו על "חזרה למקורות", והאישוש של אלי שאולי אחרי ההשקה כי אכן יש דברים בגו – ובטח הבנתם למה הייתי סקרן. האם זו המכונית שתחזיר את הכיף לקטנות של פיג'ו – ואת החיוך אל פניהם של רואי החשבון שלה?

דברים שבלב
לפני שניכנס פנימה, מילה על העיצוב. לא, באמת. רק מילה. כי אין לי יותר מזה להגיד. היא נראית... בסדר. לא אהבתי, לא סלדתי. בסדר. אבל היו גם מבין חברי המערכת ועוברים ושבים שדווקא טרחו לציין שלדעתם היא נאה ודינאמית למראה. הביטו בעיון בתמונות ותחליטו בעצמכם.
צילום: תומר פדר

עיצוב הפנים, לעומת זאת, זכה אצלי להצלחה רבה יותר. העיצוב נקי ואלגנטי ומצליח לתת תחושה מודרנית וקלילה. בדיוק כמו שסופרמיני צריכה להיות – ולעזאזל עם זה שכל השחור פסנתר הנאה הזה צובר טביעות אצבע כמו שכץ צובר מתפקדים לליכוד. הידיים הנשלחות מגלות איכות חומרים והרכבה ראויה בהחלט, גם אם לא פורצת גבולות, והסך מתחבר לכלל חלל נעים בהחלט.

קל למצוא תנוחת נהיגה נוחה, והתלונה היחידה היא כלפי ידית הדלת שבולטת ומעיקה על ירך שמאל. בקטעים דינאמיים זה יכול ממש להציק. מלבד נקודה זו, המרווח טוב בכל הכיוונים, מלפנים ומאחור, כיאה לסופרמיני מודרנית והאבזור בגרסה הזו (ה-1.6 ליטר המאובזרת, יש גם 1.2 ליטר ידנית) עונה על הציפיות – יש בקרת שיוט, דיבורית מובנית (עם שמע צלול וחזק), מסך מגע, חיבור USB (שגם יודע להטעין את הנגן) וגם חישוקים קלים.

אך לאורך המבחן התחילו להצטבר להם נושאים קטנים ומעצבנים – המזגן (הידני, אין בקרת אקלים) חלש מדי או רועש מדי, תלוי בדרגת האיוורור. יש רק שקע כוח אחד. אין ידיות לנוסעים, מחזיק כוסות (אפילו לא אחד!) או תאורה מאחור (מה שהופך חגירת ילדים בערב לתרגיל מישוש וגישוש למתקדמים). אין גם תאורה באזור חיבורי מערכת השמע (שוב תרגיל במישוש וגישוש). ואם את החסכון בתאורה עוד אפשר לפרש כקמצנות מוגזמת של סופרי האפונים, הרי שאת העובדה שאף אחד לא חשב לנצל את אחד הכפתורים על ההגה לפונקציית 'ניתוק שיחה' (מענה לשיחה דווקא יש), לא הצלחתי להסביר בשום אופן.
צילום: תומר פדר

התוצאה היא שניתוק שיחה דורש התעסקות מסיחת דעת עם מסך המגע. ואם כבר מסך המגע – שינוי הבהירות שלו דורש צלילה אל תוך התפריטים, ואין דרך להימנע מכך – הוא לא משנה בהירות עם הדלקת האורות או בתגובה לכמות האור מסביב. בלתי אפשרי לנסוע איתו במצב הבהיר בלילה – וקשה לראות אותו ביום במצב החשוך. ועוד תלונה אחרונה – מערכת השמע נטתה "לאבד" מדי פעם את הקול כשהייתה מחוברת לנגן חיצוני, ורק ניתוק וחיבור מחדש של הכבל תיקנו את הבעיה. בעצם לא אחרונה – וחלקנו לא אהב את הסידור של לוח השעונים, וטענו שגם כשרואים את המחוונים, יש תחושה שהם מוסתרים.

טונוס שרירים
טוב, יאללה, די עם התלונות - לדרך! ושוב המילה "בסדר" חוזרת להדרן. זה לא שה-208 החדשה "עגלה" או משהו בסגנון, וגם תיבת ההילוכים לא מעצבנת כמו ה-AL4, אבל עדיין – מסופרמיני שמדגישה את עניין הדיאטה ורוכבת על 120 סוסים ציפיתי לקצת יותר "אומפף". אבל התיבה, למרות השיפור הניכר, עדיין לא תזכה בתואר זריזת השנה, ומדי פעם גם החלקות לא מושלמת. הוסיפו לכך דוושת אוץ שמכוילת לתגובה רכה יחסית, והתוצאה נעימה למדי ומספקת כל צורך הגיוני – ועדיין מעט מאכזבת.
צילום: תומר פדר

גם בידוד הרעשים לא הכי מוצלח – יש קצת צליל מנוע (נעים למדי, לפחות עד 5,500 סל"ד), רעשי מתלים במעבר על מהמורות ורעשי רוח נוכחים בתא במהירות שיוט. יש אפילו שריקת תמסורת קלה, מהסוג שלא שומעים בדרך כלל במכוניות הנעה קדמית. בקיצור – היא לא אחת השקטות בקבוצה, גם אם המצב רחוק מקטסטרופה. אמרנו – "בסדר"...

הנוחות טובה על כבישים טובים, עם ספיגה יעילה של מהמורות קטנות, אבל בינונית ומטה על מהמורות בינוניות ומעלה, בעיקר אם אלו בורכו בשפה חדה. כך שמדי פעם משגרת הצרפתייה "זוגיה" לא אלגנטית בכלל אל ישבנו של הנהג.
לכל אלו מתווסף הגה שמשנה את משקלו בצורה מורגשת מדי עם עליית המהירות, ותבינו למה לא הייתי אופטימי מדי כשהכביש החל להתפתל.

רפלקס מותנה
לקח לי זמן להתחבר אליה. המתלים עוקבים מדי אחרי השיבושים בכביש ומערערים את הביטחון באחיזה. ההגה מרגיש כבד מדי ובקצב הרגוע של גיחת ההיכרות משדר את אותה תחושה אטומה שהפכה היום לסטנדרט. זה מתחבר לתגובה ראשונית מדודה להפניית ההגה, לכדי תחושה עצלה משהו. גם הבלמים קטני הקוטר מעוררים תהיות לגבי יכולת השרידות שלהם תחת עומס מתמשך, למרות שהם מספקים יכולת בלימה מעולה ומינון מדויק ורב רגש.

ואז אני מעלה את הקצב, והכל פתאום מתחיל להתחבר. המתלים מתחילים לעבוד ולהגיב לאספלט במקום סתם לזעזע את הרכב. החרטום נועץ ציפורניים באספלט ומסרב בתוקף להרחיב קו בסגנון המקובל והמשעמם. הזנב, לעומתו, מוכן לשתף פעולה אם רק תבקש יפה וההגה מתחיל פתאום לדווח על הקשיים בחייו כאילו היה על ספת הפסיכולוג. לא, זו לא 205, אבל נראה שמישהו שלף את הספרים הישנים מארכיון הנדסת השלדה של פיג'ו ועשה משהו כמו שצריך. למרות הבור המתסכל בין שני לשלישי, כשהגעתי לתחתית ההר סובבתי את ההגה מיד וחזרתי על הכל שוב – ואז עוד פעם. וזה היה כיף – ממש לא דבר נפוץ בימינו. אפילו הברקסים הפתיעו לטובה, והמשיכו לספק יכולת בלימה משובחת עד הסוף. קשה כמובן לקבוע איך היא תעמוד מול פורד פיאסטה וסוזוקי סוויפט, מובילות הקבוצה בסעיף הדינאמי, אבל אין ספק שהיא שייכת לחבורת החוד – רק תנו לי אותה עם תיבה ידנית.
צילום: תומר פדר

ובימינו אי אפשר כמובן בלי צריכת דלק – בשיוט מהיר על כביש הבקעה היא רשמה 14.5 ק"מ נאים לק"מ. בסוף המבחן, עם כמה קילומטרים חמימים מאחוריה ועוד כמה שבילתה בפקקים, ירדה הצריכה ל-11 ק"מ לליטר. בסיבוב עירוני יותר למחרת הסתפקה ב-10 ק"מ לליטר. סביר – אבל יש טובות ממנה.

הנדסה גנטית
ה-207 ידעה להעניק תחושה של מכונית גדולה יותר בזכות פנים איכותי, התנהלות מכובדת ואחיזה "נטועה". ה-208 שונה לגמרי. היא עדיין איכותית למדי, אבל איבדה את האופי המכובד והבוגר, ופחות נינוחה ביום-יום. אבל היא קיבלה בחזרה משהו שדי נדיר למצוא במכוניות היום, בטח כאלו המכוונות למרכז המאסה – אופי. או במילים אחרות: את ה-207 הערכתי – את ה-208 אני מחבב. אם רק המחיר היה נמוך יותר...