לנצ'יה אפסילון מכוניות קטנות הן חלק מהאתוס האיטלקי בדיוק כמו קפה, נשים יפות או עיצוב אופנתי. אז קפה אולי אין ב
לנצ'יה אפסילון, אבל היצרנית עשתה מאמצים ברורים להקנות לה עיצוב אופנתי וקמפיין הפרסום (העולמי, ובעקבותיו המקומי) מנסה למשוך אליה אנשים יפים, כדי להשלים את התמונה. כך שעבור עבדכם הנאמן, שלא אוהב קפה, אבל כן אוהב מכוניות, עיצוב ואת אשתי (לא בהכרח לפי הסדר הזה), מדובר בהצעה מעניינת.
הדור הנוכחי, שלישי במספר של האפסילון, הוצג בתחילת השנה בתערוכת ז'נבה. מדובר במכונית מיני מעוצבת כאשר על הכוונת בעיקר האחות מבית, פיאט 500, וגם מתחרות פחות ישירות כמו A1 ומיני. מבחינת המידות, האפסילון גדולה מה-500 (וגם מהמיני) עם אורך של 384.2 ס"מ מול 355 לפיאט, רוחב של 167.6 ס"מ (163 בפיאט) וגובה של 151.7 ס"מ (149 ב-500). בסיס הגלגלים עומד על 239 ס"מ (230 בפיאט).
בעולם האפסילון נמכרת עם מבחר מנועים, בארץ תוכלו לבחור בין 1.2 ליטר עם 69 כ"ס ותיבת הילוכים ידנית או מנוע הטווין-אייר הייחודי, עם שני צילינדרים בנפח 875 סמ"ק ומגדש טורבו, המספק 85 כ"ס ומשודך לתיבה רובוטית בלבד. המחיר? 100,000 ו-110,000 שקל בהתאמה.
צילום: אוריאל כהן
באולם התצוגהלנצ'יה אפסילון היא מכונית מעוצבת מאוד, ומי שמכיר את הדלתא לא יתקשה לזהות אותה כאחות הקטנה שלה. מלפנים היא מתהדרת בסבכה גדולה ונוצצת שגורמת לה להיראות יוקרתית ושונה – או קצת מוגזמת, תלוי במתבונן. מהצד הדלתות האחוריות מוחבאות כמו שלימדה אותנו אלפא רומיאו 156 (גניבה מבית זה השאלה) ומאחור שמשה שחורה ויחידות תאורה נאות. כך שבכל מה שקשור לעיצוב, היא בהחלט מקורית. כניסה לתא הנוסעים מפגישה אותנו עם הרבה צבע שחור, ועם לוח מחוונים גדול שנמצא במרכז הקונסולה. לא כולם אהבו אותו, והיו שטענו שהוא נראה כאילו פשוט הניחו אותו שם אחרי שגמרו לעצב את התא. אבל למעט הצבע השחור העיצוב מוצלח, עם חומרים טובים בהחלט ביחס לקטגוריה והרכבה מדוייקת. רמת האבזור הבסיסית סבירה, למעט חישוקים קלים והעדר שליטה על מערכת הקול מההגה (או חיבור USB). את שניהם תקבלו, לצד פנסי קסנון, ריפודי עור וגג שמש, בתמורה ל-15,000 שקל (רק בגרסת הטורבו).
ברכב ההדגמה היתה מערכת חניה אוטומטית, שעובדת מצוין ומחירה 4,500 שקל. המרווח מלפנים בסדר, אם כי התחושה מעט אינטימית, וגבוהי המערכת לא היו מתנגדים לאפשרות להוריד את המושב בעוד כמה ס"מ. כולנו היינו שמחים להגה שמתכוונן גם למרחק. ואם כבר תלונות, אז רוב הבוחנים לא כל כך אהבו את מבנה המושב, גם של הנוסע. המושב האחורי מעט נמוך וקצר ומציע מרווח רגליים סביר בלבד – אפשר לקבל יותר מבסיס גלגלים כזה – ומרווח ראש מוגבל, שיפגיש גם פדחות בגובה ממוצע עם התקרה. הראות החוצה לא מבריקה בגלל עיצוב החלונות, ועלולה לגרור תלונות מדור העתיד ומגבוהים. תא המטען מפתיע לטובה עם נפח נאה של 245 ליטר. בצד הבטיחות יש שש כריות אוויר ובקרת יציבות, ואין עדיין ציון של מבחן בטיחות.
צילום: אוריאל כהן
אספרסו מנועיקיבלנו למבחן את גרסת הטווין-אייר – שני צילינדרים בנפח 0.9 ליטר עם מגדש טורבו. המנוע מספק 85 כ"ס ב-5,500 סל"ד ו-14.5 קג"מ ב-1,900 סל"ד. לשם השוואה, גרסת ה-1.2 ליטר מספקת 10.2 קג"מ ב-3,000 סל"ד, וזה פער ענק הן בכמות והן בזמינות המומנט. על הנייר המנוע הזה נשמע נהדר, עם ביצועים של 11.9 שניות ל-100 קמ"ש ו-176 קמ"ש מרביים. כך שהגענו עם שפע ציפיות למפגש – אבל כגודל הצפיות, גודל הרעש.
המנוע הזה רועש. רועש בחניה, רועש בהאצה קלה או מלאה, ולמעשה כמעט בכל רגע נתון (למעט שיוט במהירות קבועה) הוא מודיע שהוא ער, ושהוא מעדיף איזה אספרסו וסיאסטה על פני לעבוד עבורך. הצליל יוצא דופן לא רק בעוצמתו אלא גם בתדר, בגלל מבנה המנוע, וגרר אסוציאציות של מנוע דיזל ישן, רכב עם חור באגזוז, ריקשה, ומדי פעם מכונית ספורט... לכל מי שפגש את הרכב היה משהו להגיד ולהעיר בנושא. על זה מוסיפה התיבה הרובוטית פשע – היא ממהרת לעלות בהילוכים, ומסרבת להוריד הילוך אם לא רמסתם את הדוושה. התוצאה היא שבהאצות עדינות המנוע נאנס לעבוד בסל"ד נמוך, ומוחה על כך נמרצות בוויברציה שמכניסה את כל הרכב לתהודה.
כל מי שניסה להאיץ ברכב ידני בהילוך גבוה מדי בוודאי מכיר את התופעה. אז אחרי שהבנו, די מהר, שהמצב האוטומטי בתיבה הוא פשוט לא שמיש, עברנו לנהוג בה באופן ידני שהתגלה כקל ונעים לשימוש. בעיית הרעידות נעלמת ברגע שמחליפים הילוכים בסל"ד שפוי ואפילו לצליל יוצא הדופן הצלחנו להתרגל, והתחלנו להעריך את נכונות המנוע לטפס בסל"ד בקלילות חסרת מאמץ. כל כך בקלילות, למעשה, ששוב ושוב נתקלנו במנתק – גם בגלל שאין קו אדום במד הסל"ד. ואם מתעלמים לרגע מהחספוס, מדובר בעצם במנוע די נחמד. הכוח זמין ושופע והמכונית זריזה למדי, גם אם זה לא תמיד מרגיש כך, ולרוב הופתענו כשהבטנו במד המהירות. בנושא הרעש נוסיף שהמזגן מעט חלש במהירות 2 ורועש במהירות 3 (אבל מקרר מצוין), אבל רעשי הכביש והרוח בהחלט סבירים לקטגוריה.
צילום: אוריאל כהן
אחד היתרונות של יחידת ההנעה הזו אמור להיות צריכת הדלק – בפני עצמה היא טובה אבל לא מדהימה ביחס למכוניות המיני (כ-20 ק"מ לליטר בשיוט רגוע, 12.7 בממוצע לאורך כל המבחן), אבל אם זוכרים את יתרון הכוח והביצועים של המנוע הזה על מנועי ה-1.0 ליטר המקובלים, הוא בהחלט מרשים. מערכת ה"עצור-סע" של האפסילון מעט איטית בהתנעה ומערכת הסיוע לזינוק בעליה נדרכת רק בשיפוע גדול יחסית, שילוב מעט בעייתי.
לנצ'יה אפסילון נוחה למדי בעיר, ורוב הזמן היא תנעים את זמנם של הנוסעים ותחסוך מהם דיווח ישיר על הקורה באספלט. מחוץ לעיר המצב כבר פחות טוב, כששיבושים גדולים מצליחים לגרום לה לקפץ בחוסר ריסון, ולפעמים גם רצף שיבושים קטנים מבלבל את המתלים.
בניגוד לתדמית של מכוניות איטלקיות, זו ממש לא אוהבת כבישים מפותלים. אם תנהגו עגול מאוד, צמיגיה יתנו אחיזה טובה, אבל אם תרצו קצת יותר תגלו מחסור משווע בריסון שמערער את האחיזה וגורם לאפסילון, ולבקרת היציבות ההיסטרית שלה, לאבד את הצפון. הוסיפו לזה הגה מהיר, אילם ובעיקר קל מדי (יש גם מצב City למי שרוצה הגה שמסתובב בנשיפה) – ותקבלו חבילה מאוד לא מגרה דינאמית. המנוע דווקא חזק מספיק, אבל העובדה שהמנתק נמצא מיד אחרי שיא הכוח פוגעת קצת בכיף.
צילום: אוריאל כהן
לא תדעי אהבהלנצ'יה אפסילון היא מכונית יפה ומעוצבת, ותוכלו גם לאבזר אותה כמו מכונית סאלון מכובדת. תא הנוסעים מקורי ומבוצע טוב, גם אם לא היה לטעמם של כל הבוחנים.
המנוע הייחודי שלה נראה נהדר על הנייר, אבל הוא רועש מאוד בתנועה עירונית, והשידוך לתיבה הרובוטית לא מוצלח ויוצר חטיבת כוח לא רהוטה ורועדת, גם אם חזקה וחסכונית למדי.
בסוף היום האפסילון, לפחות בגרסה הזו, סובלת מחסרונות שמאפילים על היתרונות. אולי דווקא גרסת הבסיס, עם תיבת הילוכים ידנית ומנוע ה-1.2 ליטר שזכה בחיבתנו בפנדה וב-500 (ובשאיפה גם שינוי קל במתלים), תציע חבילה טובה יותר.
