גשם דק וטורדני ירד בערוץ נחל ברק. 24 אופנוענים נאבקו בשטח החלק ואחד בשני במה שהפך להיות – בדבר ימי האופנוענות בישראל, למירוץ האנדורו הראשון מזה 2000 שנות גלות.
לא ישנתי מהתרגשות בלילה שקדם לאירוע וכמה לילות אחרי. אז – בשנת 1997 – ערכתי מגזין אופנועי שטח ו-4X4 שנקרא 'מגמוטו' והיה קוץ בישבן ל'מוטו' המבוסס. טל התקשר אליי, ערב לפני וביקש אישור מיוחד להגיע לאירוע הכמוס – למרות התנגדות בעלי עיתון ופחד מובן שמא יעשה משהו לשבש את האירוע – הסכמתי שיגיע לנקודת ביקורת – יזדהה בפני מי שצריך ויעלה ההרה לכינוס הרוכבים.
עתה ירד גשם דק וטורדני, אופנועים מחליקים נעולי-גלגלים במורד סלעים רטובים, ומולי על-הסלע שפוף בכריעה ומרוכז בצילום – טל שביט. הרגשתי שהגעתו למקום הייתה בבחינת "חותמת הכשר" לאירוע שבעיני נועד להתחיל לגלגל את כדור השלג של מירוצי האנדורו והרייד – להראות לרוכבים שאפשר. וזה הצליח גם בזכות התרומה של שביט.
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גיא רוטקופ
ארבע שנים אחר כך נפגשנו כחברי מערכת 'אוטו' – הוא רצה לדבר איתי, לסגור חשבון. לא עבר זמן רב ומצאתי עצמי רוכב על ZX12 בדרך לשבור את מחסום הקול – המטרה להביא לטל את האופנוע למישר. זו חוויה שעדיין חיה בראשי – כמעט עשור אחרי – כאילו ירדתי הרגע ממושבו הרחב של הקוואסקי שמן-הצמיג. חוויה שלא יכלה להיות ללא טל.
הצילום המשותף עם שביט ופורת על רקע השקיעה בעין שמר – קרע את ליבי. שני מקרי מוות מיותרים של שני חברים רחבי-אופקים ושני מגדלורים של ידע, ועקשנות, אשר אבדו לעד.
עכשיו תגיד, אלוהים באמת רוכב על בימוטה?