התנועה זורמת בעצלתיים ביציאה ממורשה לכיוון דרום, בעודי עושה את דרכי הביתה מהעבודה כמדי יום. כבר לא נותר זכר לפקקי הענק שהיו כאן בצהרים. שעות של פקקים בעקבות שניות בודדות של חוסר תשומת לב, עם תוצאות הרות אסון. על דברים כאלה שומעים בחדשות או קוראים בעיתונים מבלי להניד עפעף, אבל הפעם זה כואב. כואב באמת.

כמו מאות ואלפי אנשים אחרים, את טל שביט הכרתי שנים רבות לפני שהוא הכיר אותי. הכתיבה שלו בלטה מעל כל השאר כשם שפדחתו התנוססה מעל לראשי כולם. את פגישתנו הראשונה אני זוכר היטב. זה היה ביום עבודתי הראשון במגזין אוטו, לפני כשש שנים. תחושת אי-השייכות התחלפה בהקלה כשנכנס טל לחדר – הוא היה היחיד שזיהיתי מבין אנשי המערכת. טל היה טיפוס שקשה לפספס, ולא רק בגלל גובהו או קולו הסמכותי. החביבות הטבעית שלו, הדיבור הישיר בגובה העיניים ותחושת ה"יש על מי לסמוך" שהוא משרה, גרמו לכל מי שפגש בו לחבב אותו מהרגע הראשון. מאז למדתי לכבדו ולהעריכו אפילו יותר כאדם וכעיתונאי, על אף שתחום העניין העיקרי שלו, הדו"גים, הוא ממני והלאה.
צילום: תומר פדר, גיא רוטקופ
אומרים שאצל אופנוענים השאלה היא לא האם תעבור תאונה, אלא מתי. טל עבר כמה וכמה תאונות מעל גבי האופנוע, חלקן במהלך שנות ההיכרות בינינו. מכולן הוא יצא חבול, לעיתים פיזית, לעיתים נפשית, לעיתים גם וגם. אבל בשני במרץ 2011, התרחשה תאונתו האחרונה.

טל, אני זוכר את שיחתנו בדרך הארוכה הביתה מאחד ממבחני הדרכים. סיפרת לי באריכות על האתר החדש שלך, דו"גרי, ומה אתה מתכנן עבורו לעתיד. בדיוק קיבלת טלפון ממישהו עם רעיון והתלהבת כמו ילד קטן. "איך לא חשבתי על זה קודם? דוגל! כמו גוגל, רק עם D בהתחלה! אני חייב להשיג את הכתובת הזו!"... המחשבות נודדות. לא אזכה עוד לפגוש אותך במבחני דרכים. לא אדבר איתך עוד בטלפון (ומה לעשות עם המספר שלך בנייד?). לא אבצע עוד הגהות לכתבות הנפלאות שלך. לא אקרא עוד את "מבט על". לא אעזר בך לחיפוש מידע על יצרנים איזוטריים או מציאת הודעות לעיתונות שחמקו ממני ואיכשהוא הגיעו אליך. לא אשמע את סיפורי השייט שלך. לא אצפה בסרטונים חדשים שלך. לא אתקשר אליך לומר מילה טובה על הופעה מכובדת בטלוויזיה כפרשן או כמוביל מחאות. לא אחכה לשמוע כיצד הצלחת או לא הצלחת להתקדם במאבקך למען הספורט המוטורי בישראל.
לא אזכה עוד לצחוק על גילך המופלג. רק לבכות על כי הלכת מאיתנו כה צעיר...
ואתה, אתה לא תזכה עוד לעשות אף אחד מהדברים הללו. לא תזכה עוד לנהוג. לא תזכה עוד לרכוב. והיה לך עוד כל כך הרבה להספיק...
צילום: תומר פדר, גיא רוטקופ
רק שעות חלפו מאז שאבדת לנו, טל"ש, ובכבישים לא נותר זכר לאסון. אבל אל תדאג, איתנו תישאר תמיד. לעד נתנחם באלפי המילים, המשפטים והפסקאות שהותרת אחריך, בעשרות ההקלטות להן תרמת את קולך, את פניך ואת אישיותך, ובזכרונות שצרבת עמוק בלבם של משפחתך וחבריך. תודה לך, טל, על כל אלו.