"אל תדאג, אני אגיש את הטור שלי בזמן. מילה זו מילה". שביט ואני במהלך מבחן דרכים, מסנכרנים איחורים כרוניים"בזמן כתיבת שורות אלה הידיעה על מותך עוד אינה ודאית, רק שמועה שמציתה את בראנז'ת עיתונאי הרכב כמו אש בשדה קוצים. אני עוד מקווה שאת ההספד הזה כתבתי בחייך, ושמחר או מחרתיים נשב ביחד ונצחק על זה בזמן שתתקן לי טעויות בטקסט. אבל יש לי הרגשה רעה שגם אתה – דווקא אתה – נהרגת על גבי אופנוע, ככל הנראה בגלל נהג מכונית בעל תרבות נהיגה קלוקלת. האירוניה לא יכלה להיות אכזרית יותר.
***
בדיוק הייתי באמצע כתיבת מכתב לאחיינים שלי בסין כשקיבלתי את הטלפון ההזוי שמודיע שכנראה נהרגת בתאונת אופנוע. התכוונתי לשלוח להם את סרטון 'אוטו השנה' וחשבתי על זה שאתה חתיכת מניאק – איך אתה מקריין את הסרטון כל כך בטבעיות, כל כך טוב וכל כך נונשלנטי, בעוד שכל שאר הכתבים נאבקים עם הקראת הטקסטים ושוברים את השיניים במשהו שלא נועדנו לו. ואז חשבתי עליך כעל המגיש הטבעי של 'טופגיר' הישראלית שאולי יום אחד תקרום עור וגידים, ועל זה שאתה נוהג מצוין וכותב מדהים, ובאופן טבעי הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאתה, נו, חתיכת מניאק מוכשר בטירוף.
צילום: תומר פדר, גיא רוטקופ
יגואר, הנעה אחורית, מנוע V8 – בשביל מבחני דרכים כאלה טל היה כמעט מגיע בזמן בבוקר. כמעט.

רק לפני יומיים נפגשנו שוב והתלהבת כמו נער מה'אייפון' החדש שרכשת, צוחק על כל הצעירים במערכת שעוד לא עברו לפלא החדש, כמוך, זקן השבט. דיברנו בהתגרות על מסע נוסף לחו"ל, וכשזרקתי את ספרד כיעד אפשרי שלפת מזיכרונך את שמות כל מכוניות הספורט עלומות השם שיוצרו שם בעבר ומיוצרות שם היום – כמו שרק אתה היית מסוגל לעשות. איש שמשלב את התיאבון הבלתי נדלה לטכנולוגיה העדכנית ביותר ולידע חדש, יחד עם כבוד לנוסטלגיה ולזיכרון העבר. כזה שיודע להתעמק ולהתגאות בטכנולוגיה ההיברידית של מכוניות העתיד מחד גיסא, ולבוז למחריבות המסורת כמו פרארי FF מאידך גיסא. מבוגר רציני ואחראי שמצליח בו בזמן להיות ילד קטן ושובב יותר מכולנו.

***
בתור כתב צעיר המפגש עם שביט היה אחת מפסגות המקצוע הטרי עבורי, כמי שגדל על כתבותיו ב'מוטו', היה זה פחות או יותר כמו לפגוש את אליל נעוריך. אבל שביט, בניגוד למעמדו וגילו, היה נחמד ומסביר פנים באופן יוצא דופן. זה היה באיזו השקה מיתולוגית של אודי במגרש ההחלקה באשדוד ואני אפילו זוכר איך כולם התגודדו סביבו בזמן שסיפר איזו בדיחה.
מאוחר יותר, כשהגעתי לעבוד במגזין 'אוטו', גיליתי שהנחמדות שלו לא הייתה מקרית. הוא היה אחד הראשונים לטפוח על השכם ולאחל הצלחה במקום בו אחרים במעמדו היו בוחרים להתנשא, וזה היה יחס שניתן לכל אחד – מכתבים צעירים ופעורים כמוני, דרך מעריצים שהכירו והוקירו את כתבותיו וביקשו ללחוץ את ידו ועד עוברי אורח מזדמנים ששאלו שאלות מציקות. תמיד צנוע ונעים הליכות, כזה שלא זוכר היכן הניח את פרס מפעל החיים שקיבל מעיריית ת"א על פועלו בתחום האופנועים, וכמעט מתעלם ממעמדו הרם. אני יודע שלאחר מותם שוכחים לאנשים את תכונותיהם השליליות, ואיני מכחיש ששביט היה פרד עקשן ופדנט היסטרי (ולא תמיד באופן חיובי), אבל אני לא חושב שיש מישהו שיחלוק על עובדת היותו אדם חביב, חם ונחמד לכל אחד.
מכיוון שהוא תמיד טרח להיות בגובה העיניים עם כולם ולהתנהג כאילו אין עבודה עיתונאית שהיא מתחתיו, זכיתי להכיר צד נוסף בכישרונו. ברבות הימים, כשזכיתי לערוך את כתבותיו של אליל נעורי (באופן שהיה לי סוריאליסטי בכל פעם מחדש), גיליתי שאין כתבה שהוא לא מסוגל להוציא ממנה את המיטב. לא משנה אם הפלתי עליו כתבת סיכום מכירות משמימה, השוואה בין מכוניות ספורט או מבחן למשפחתומטית אפרורית, שביט תמיד ידע להפוך את הנושאים המשעממים ביותר לכתבות מרתקות, מצחיקות ומנוסחות לתפארת. לא שהיה ממש מה לערוך בכתבותיו, כי בניגוד לרוב הטקסטים המגיעים לעריכה, הכתבות של טל היו נטולות רבב עד לרמת הפסיק. כן, הוא היה מנוול מוכשר להפליא, ולא רק בעבודתו – הוא גם היה בשלן מעולה, צלם מצוין ואיש בעל ידע והבנה נרחבים במגוון אדיר של תחומים. אם מישהו מחברי המערכת נתקל בשאלה סבוכה או התייאש מלמצוא מידע כלשהו, טל"ש תמיד היה המוצא היעיל ביותר לתשובה.
צילום: תומר פדר, גיא רוטקופ
במהלך מבחן דרכים לפני כשנתיים, טל פגע בכבשה תועה בכביש סדום-ערד. את התמונה הזו פרסמנו בכל הזדמנות אפשרית כדי להזכיר לו את הפדיחה...
לאורך כל תהפוכות חייו, טל היה אחד שתמיד נוחת על הרגליים. גם אחרי שהוא עזב את הפרויקט אותו טיפח וגידל מיום הקמתו, מגזין האופנועים הראשון לציון 'מוטו', הוא עבר הלאה באופן טבעי והפך לעילוי בתחום הכתיבה על מכוניות – בהתחלה במגזין 'הגה' ואחר כך ב'אוטו'. לאחרונה הוא חזר להתמקד באופנועים ב-YNET ובאתר החדש שלו, "doogri", והצליח להמציא את עצמו מחדש בגיל 55.
אין לי ספק שהוא יחסר לכל מי שהכיר אותו ואת פועלו. אני כבר מתגעגע.
***
אוטו חגג לאחרונה 25 שנים וזו הפעם השלישית בה אנו נאלצים לספוד לאחד מהוותיקים והמוערכים שבכתבינו. לי עוד לא מלאו 32 שנים וכבר מצאתי את עצמי מספיד יותר מדי מכרים וחברים שנהרגו בתאונות. אני לא יודע מה זה אומר עלינו או על אופנועים, אבל אני מקווה שטל, שהספיד בעצמו מעל דפי המגזין את אולי גלאי ואברהם פורת הגדולים, מצא מנוחה בקרבתם