סיטרואן ידועה אמנם כחברה חדשנית ומקורית, בוודאי בעברה (וקצת פחות היום), אבל בכל הקשור למהארי קשה לייחס לה מקוריות יתר.
רכב יוצא-דופן זו בהיסטוריה של סיטרואן יצא ב-1968 והיה לו מודל חיקוי ברור: המיני Moke, שנולד כמה שנים קודם לכן.
אם תרצו, שתיהן נולדו כתוצאה של אופנת ה"ביץ' באגי" החדשה-דאז, כסוג של באגי עממי ומינימליסטי. ומינימליזם, כמובן, זה משהו שסיטרואן הצטיינה בו – כפי שיודע כל מי שנסע אי-פעם בדה-שבו.
גם חוש הומור לא חסר לה, לסיטרואן (שוב, כפי שיודע כל מי שנסע אי-פעם בדה-שבו, או ראה אי פעם אמי 6). הבחירה בשמו של גמל-מירוץ – כן כן, זה משמעות השם Mehari – עבור ה"באגי" שלה היתה כנראה סוג של התלוצצות פנימית או משהו. כי כמה שלא נהיה אופטימיים, המהארי רחוקה מלהיות ספינת-מדבר – או מהירה...
מקום בקוסמוס
המהארי נולדה בתקופה בה היתה עדנה מסוימת לסוג מיוחד זה של
רכב פנאי. היום היו בוודאי אנשי השיווק אומרים שהוא מיועד ל"צעירים עם סגנון חיים אקטיבי", או משהו כזה. אז המושגים הללו עוד לא היו קיימים. המיני מוק המוזכרת לעיל היתה הראשונה, אחריה הגיעה המהארי, שנה מאוחר יותר נולד ה-Thing של פולקסווגן (על בסיס ה"קובלוואגן" ממלחמת העולם השניה), וב-1970 הגיע הרנו רודאו. המכנה המשותף: כולם התבססו על דגמים עממיים, פשוטים ומאד מצליחים.
צילום: אילן קליין
ועכשיו קאט ל-2009, כאשר אנחנו פוגשים את המהארי הצהובה של האחים רביב ואורן חאיק אי-שם בפאתי רחובות. אמרת "האחים חאיק" – אמרת "סיטרואן דה-שבו". ולצורך העניין, למרות שהמהארי מבוססת פורמלית על הדיאן 6, אפשר בהחלט להתייחס אליה כאל סוג של דה-שבו, שהרי הדיאן 6 היא בעצם דה-שבו משודרגת ומפוארת (טוב, במונחים יחסיים). רביב ואורן הם חלק בלתי-נפרד מנוף אוהדי הדה-שבו בישראל ואת שמם אני מכיר מזה שנים, אם כי עד כתבה זו מעולם לא יצא לנו להיפגש. בעברם כבר יש כ-15 מכוניות מז'אנר הדה-שבו, והם מהווים עמודי-תווך במועדון הדה-שבו הישראלי. המהארי היא, באופן זמני מאד, האחרונה ברשימה – היא כבר עומדת למכירה כדי לפנות מקום וכסף לשני פרוייקטים חדשים שעומדים על הפרק...
במהארי נתקלו האחים לראשונה בעת טיול בחו"ל ב-1996, כאשר פגשו אותה במספרים מפתיעים בריביירה הצרפתית. לאחר כשנתיים הגיעה לאוזניהם שמועה אודות מהארי המוצעת למכירה בישראל, באחד ממושבי הדרום. התברר כי המכונית לא עברה חיים קלים, בלשון המעטה: היא שימשה כפרדת-עבודה של ממש, בין היתר להובלת אבטיחים מהשדות. המכונית היתה מלאה אלתורים ושלל תוספות וחלקים לא מקוריים, ומרכב הפיברגלס המקורי היה במצב מתפורר. המפגש כמעט וגרם להם לוותר על הרכישה, מה גם שלמוכר לא היה רישיון רכב ורק פיסת נייר מפוקפקת העידה על בעלותו. האחים החליטו להמר בכל זאת.
מגע
הסיפור הזה והתמונות הישנות שמראות את המכונית במצבה כפי שנרכשה לפני 11 שנים – כל אלו ממש לא מסתדרים עם המהארי הצהובה והח-ד-ש-ה שעימה מגיעים החאיקים למפגש עמנו. בעת שאילן הצלם מתארגן, אני מסתובב סביבה עוד ועוד, ומתקשה להאמין למראה עיני. איך, לעזאזל?
צילום: אילן קליין
שילוב של כסף, זמינות חלקים (חלפים חדשים למהארי, מתברר, מיוצרים עד עצם היום הזה בצרפת, פירוט בהמשך) – והרבה עבודה קשה עם גיבוי והבנה מצד בנות הזוג. זה איך. החאיקים נמנים על ז'אנר אוהבי העבודה העצמית, ולפי עדותם הם ירשו את האהבה למכאניקה (וכנראה את הכישרון, אני מוסיף) מאביהם יחזקאל שהוא בעל חוש טכני מפותח. לאו-דווקא בהקשר המוטורי: הוא אמנם היה בעל סיטרואנים שנים רבות (מדגם אמי 6 ו-8), שהרי בכל זאת העץ לא גדל הרחק מהתפוח, אך החיידק המוטורי פסח עליו. אבל במקרה של המהארי הוא נדבק מבניו ונרתם לסייע במלאכת השיפוץ.
יחד התנפלה המשפחה על המהארי שבעת הקרבות ולמודת המכאובים, ופירקה אותה לגורמים. מרכב הפיברגלס חסר-הערך הושלך לפח, ומה שהתגלה מתחתיו היה מייאש – שלדה רקובה לחלוטין. תקצר היריעה מלפרט את כל תהליך שיפוץ ותיקון השלדה, העשויה מסבך צינורות פלדה (כמו מכוניות מירוץ טהורות, להבדיל הרבה הבדלות). ריתוכים אינספור, חלקים חדשים, ניקוי בשלל אמצעים, צביעה קפדנית וכן הלאה.
לגבי החלקים המכאניים לא דאגו האחים יותר מדי. המנוע ותיבת ההילוכים אינם שונים מאלו של דה-שבו וחלפים קיימים למכביר. המרכב והחלקים הקשורים אליו כבר היו בעיתיים יותר. בשנת 2000 בוצע סיור-חלפים בריביירה הצרפתית (תחת התירוץ של טיול-משפחה...), והאחים המשתאים גילו מקום בשם "מועדון מהארי" (www.mehariclub.com). ארגון זה רכש, כך מתברר, לא רק את מלאי החלפים מסיטרואן לאחר שייצור המהארי הופסק ב-1988, אלא גם את פס הייצור בשלמותו – כך שהם מייצרים חלקים חדשים לפי הצורך. כולל מרכבים קומפלט. למעשה מציע המקום אפשרות רכישת מהארי חדשה למעשה (אך על בסיס מספרי רישוי ישנים) תמורת כ-10,000 אירו... רוצים מושבים? תופרים אותם במקום. לא פלא שלקוחות מגיעים מרחבי תבל, כולל אפילו מיפן.
מבלי להתעכב יתר על המדיה בשלבי ביניים, התוצאה הסופית הייתה הרבה אריזות, קטנות וגדולות, שהגיעו אל האחים לאחר כמה שבועות במכולה מצרפת שכללה פחות או יותר הכל פרט לחלקים מכאניים. אבל אין להסיק מכך כי העבודה מכאן ואילך היתה חלקה. האחים נקטו בצעד חכם כאשר הזמינו את חלקי המרכב ללא צבע: "קודם נרכיב לשלדה, נבדוק, נתאים, אולי יהיה צורך לקדוח חורים חדשים – ורק בסוף נצבע". ואכן, התברר כי החורים בשלדה אינם מתאימים לאלו שבחלקי הפיברגלס. יתכן כי החיים הקשים והאלתורים הרבים שעברה המהארי בחייה הקודמים כמובילת-אבטיחים עשו את שלהם – "בשלב מסוים תהינו אם מדובר בשאסי של מהארי או של משהו אחר", אומר רביב בכתבה שכתב אודות המכונית למועדון הדה-שבו. ההתאמות הדקדקניות גזלו זמן רב, במיוחד לאור אופיים הפדנטי והבלתי-מתפשר של החאיקים – וכאן הם מבקשים להודות לחברם בעל ידי הזהב, רז לוי, "שבלעדיו מכסה המנוע יכול היה להיות מורכב היום במקום הבגאז'".
כאשר סוף סוף נשלמו ההתאמות והאחים עברו לשלב הצבע, לא היה ספק לגבי הגוון – צהוב לוהט (של יונדאי גטס, אבוי לבושה), אך בחירת סוג הצבע הייתה בעייתית יותר – במיוחד כאשר התגלה כי חלקי המרכב שנרכשו בצרפת לא היו עשויים פיברגלס כמו המקור, אלא פלסטיק.
אמרנו אופי פדנטי? הנה עדות נוספת. כאשר פגשו האחים מהארי מחודשות בחו"ל ראו כי הברגים החשופים המחברים את חלקי המרכב לשלדה נוטים להחליד במהירות. הפתרון? מאות ברגי נירוסטה שנרכשו בעלות אסטרונומית-יחסית, במקום ברגי הפלדה המקוריים של סיטרואן.
הפרויקט רווי התלאות ספג מהלומה נוספת כאשר כבר היה בישורת הסופית. באמצע 2007 פורק הדשבורד הצבוע והונח על המדרכה לקראת התקנת מחוונים. אשתו של רביב חזרה מהעבודה בתזמון הכי גרוע שאפשר ופשוט דרסה את הדשבורד וריסקה אותו לאנחות. אאוץ'. התוצאה הייתה עוד חצי שנה עד שהחלק הוזמן שוב ונצבע שוב.
מיותר אולי לציין כי האחים הפעלתנים לא הותירו אבן על אבן גם בצד המכאני. מנוע חדש הובא קומפלט מחו"ל, חלקים מכאניים וחשמליים הוחלפו בחדשים או שעברו שיפוץ אצל בעלי מקצוע – מבולמי זעזועים ועד משאבות בלם, מרכיבי מערכת היגוי ועד תושבות מנוע וגיר. מערכת החשמל נבנתה מחדש. שוב, תקצר היריעה. רק נציין כי המלאכה הסתיימה בסופו של דבר רק בסוף 2008, עשר שנים תמימות אחרי רכישת המהארי.
צילום: אילן קליין
שלב הוצאת הניירות ורישום המכונית היה בעייתי, לאור העדר הניירת כפי שתואר לעיל. זהות הבעלים המקורי לא הייתה ידועה, אך בסיוע קשרים במשרד הרישוי אותר האיש בסופו של דבר, ושוכנע להגיע למשרד הרישוי כדי לבצע העברת בעלות מסודרת...
ובסוף?
התוצאה הסופית – כפי שאתם בוודאי יכולים להתרשם בעצמכם – מעוררת השתאות. האחים מעידים כי איש אינו נשאר אדיש למראה המהארי הקטנטנה. גם אני לא, ולא מוותר כמובן על נסיעה במכונית הזערורית. אני מתחיל במושב האחורי, שם יש המון מקום – ככה זה כשאין שום דבר מפריע בצדדים ולמעלה. מה אומר ומה אדבר? כדי להרגיש יותר באוויר הפתוח צריך לבצע צניחה חופשית. לאחר מכן מגיעה ההזדמנות שלי לנהוג – קצת, ובזהירות מאד: בכל זאת מדובר ברכב עדין, עם אינספור שעות עבודה מאחוריו. עם משהו כמו 30 כ"ס ממנוע הבוקסר הדו-צילינדרי בנפח 602 סמ"ק (ולמרות משקל נוצה של כ-570 ק"ג) אין מה לצפות לביצועים מרטיטים, והשילוב של צמיגים סופר-צרים והנעה קדמית בלבד לא מספק עבירות מעבר לזו של מכונית-ליסינג ממוצעת; אבל הטרטור האופייני של המנוע מקורר-האוויר מספק ליווי מהנה להתנהלות רגועה בשבילים, וכל מה שחסר זה לפרוש מפה תחת עץ ליד פלג רענן, להוציא בקבוק יין וכמה גבינות ונקניקים ראויים, ולערוך פיקניק צרפתי הולם כדי לחגוג את המהארי הזו כמו שצריך.
הכתבה הופיעה לראשונה במגזין 'שטח' 57
