לקראת 2009 משדרגת סאן יאנג את הג'וירייד הוותיק. מזל שעם השדרוג הוא זוכה גם למתיחת פנים משמעותית, כי מה שזה אומר, תכלס, שלמצוא אותו מתוך שלל הג'ויריידים בחניון שמתחת למשרד, זאת משימה קצת יותר פשוטה עכשיו. הפרונט שלו שונה לגמרי, מהצד הוא נראה אחרת וגם מאחור אפשר להבחין שזה לא בדיוק אותו קטנוע, שבשנים האחרונות נמכר בכמות כזאת עד שהפך לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. מעל 7 שנים הוא נמכר היטב ושומר על אותה חזות, שכבר בהחלט אפשר לסכם אותה כמיושנת.
מה עוד השתנה? מפגשנו הראשון היה בהצגת הבכורה שלו בתערוכת מילאנו בסוף השנה שעברה. בדוכן סאן-יאנג עמד ג'וירייד חדש בצבע לבן. על הדופן היה כתוב '200i' ובכל מקום הודגש שהוא מקבל הזרקת דלק (דגם ה-125 נותר עם מאייד), אבל חוץ מלומר שהוא "שודרג בכמה נקודות חשובות", אף אחד בדוכן לא יכול היה לתת רשימה מפורטת יותר ולהצביע בדיוק מה עוד שונה בו. ככה זה בדרך-כלל עובד אצל הטיוואנים.
פאסט-פורוורד כמה חודשים קדימה, שבוע שעבר בתל-אביב – אני עולה על קטנוע המבחן. לצערי הוא איננו צבוע בלבן, אלא באפור מאד כהה על גבול השחור (וזה די מדכא). אחרי בדיוק צומת אחד ושני כיכרות תנועה עצרתי בצד, דוממתי והעמדתי אותו על רגלית האמצע. משהו השתנה. ניגשתי לגלגל הקדמי והתחלתי לסובב אותו עד שאפשר יהיה לראות בדיוק את מידות הצמיג. ובכן, לא היה צריך שיגידו את זה מראש, כי אי אפשר לפספס את זה שקוטר הגלגל הקדמי צמח מ-"12 ל-"13, וזה חתיכת שינוי חשוב לטובה – בפניות איטיות הוא מרגיש יציב יותר ושומר על הקו הרבה יותר בניטרליות מאשר הדגם היוצא.
עוד מעט נחזור לאיך הוא נוסע אבל בינתיים נפנה לסביבת הרוכב. לוח השעונים דומה לזה של הדגם היוצא, ורק נראה מעט יותר מודרני. יש מד סל"ד, מד מרחק מתאפס, מד דלק, שעון זמן, מד חום מנוע ואת כל מה שתכלס צריך, ומעבר. בלילה הוא מואר בתאורה כחלחלה נאה. פחות אהבנו את אי ההחלטיות של מד הסל"ד בתחום של בין 6 ל-8 אלף סל"ד, שם הוא מתנדנד כמו עלה ברוח; מעל או מתחת לתחום הוא נרגע וכנראה גם די מדייק. גימור החלקים השונים לא בדיוק הפיל אותנו לרצפה מהתפעלות, והפלסטיק מאד בסיסי וזול למראה. תאי האחסון הקטנטנים שבצידי הלוח מרבים להיפתח במהלך הרכיבה. איכות ההרכבה והתאמת החלקים מעט טובות יותר.
אפרופו תאי אחסון, כאן מדובר בתחום שבו הצטיין הדגם היוצא ואילו החדש רק לוקח ומשדרג אותו עוד קצת. את המושב אפשר לפתוח או על-ידי סיבוב מפתח בדופן הקטנוע או על ידי מתג פתיחה חשמלי מהכידון (כשהסוויץ' פתוח). הוא נפתח אלכסונית ונוח להטענה, נכנסת מתחתיו קסדה מלאה בקלות, ונותר עוד לא מעט מקום בצידה. מי שבאמת נותן הרבה הוא המדרס השטוח. הצורה שלו והמרחק הגדול בין יחידת המושב והיחידה הקדמית של הכידון – ועכשיו בדגם החדש עוד יותר - מאפשר להמשיך ולהעמיס את הקטנוע בשקיות, תיקים ועוד. וו תלייה קדמי מתחת לכידון התווסף בדגם החדש לזה האחורי שמתחת למושב. רוצים עוד? שימו ארגז גדול מאחור.
תנוחת הישיבה היא עניין אינדיבידואלי. השקיעה לאחור בג'וירייד החדש – בדיוק כמו בדגם היוצא – ממש לא עושה לנו את זה. לכאורה "קטנוע מנהלים" עם פוזה ותנוחת ישיבה נוחה, אבל בפועל – ממש לא. צורת המושב שונתה, והוא עצמו רך מדי ושוקעים בו. אפשר להתרגל, בקושי, אבל יש בהחלט קטנועים הרבה יותר נוחים ממנו. נקודה עוד יותר מרגיזה נעוצה בכיסוי העליון של המושב שהוא מעט מתוח מדי, ולכן גם בבלימה קלה הוא נע קלות ומתחכך כנגד ריפוד המושב שמתחתיו. התוצאה היא שהרוכב מחליק מעט קדימה או זז לצדדים. המושב ממש לא תומך כראוי, וזה מרגיז. המורכב מצידו לא מתלונן – המושב נוח, מרווח והרגליות הנשלפות ממקמות את הרגלים כך שלא יפריעו לרוכב. משענת המורכב מהדגם הקודם נעלמה לה, אבל המורכב שלנו לא ממש התלונן על העדרה.
לדרך. הג'וירייד מניע מיד. משיכת גז והוא יוצא כמעט באותה החלטיות מהמקום. בכלל, המנועים של סאן-יאנג – בכל הנפחים – תמיד היו מהיותר נמרצים בקבוצת הנפח שלהם, וזה של הג'וירייד אינו שונה. העובדה שהמנוע מוזרק אינה מורגשת, ואם זה לא ברור – זה סימן טוב; הזרקת הדלק חלקה לגמרי ומתפקדת מצוין בכל מצב, ועד עכשיו האינדיקציה היחידה לקיומה היא נורת ביקורת שדולקת כ-2 שניות אחרי ההנעה. התאוצה מהמקום לא בדיוק תשאיר אתכם עם פה פעור, אבל המנוע והתמסורת, שבפועל נותרו זהים לאלו שבדגם הקודם, עובדים היטב כדי לדרבן אותו בתוך העיר כדי להגיע ממקום למקום ובזריזות מספקת. הבלמים אגב, דיסק מלפנים ומאחור - מצוינים.
גם בתחום המתלים לא מורגש שינוי כלשהו לעומת הדגם היוצא. רכים, סופגים בסדר ובסך הכל עושים עבודה לא רעה. ההיגוי נותר זריז דיו, ולמרות החזות (ותנוחת הישיבה) המוארכת של הג'וירייד, התמרון במקום מצוין. זווית הצידוד של הכידון כה חדה עד שנדמה לפעמים שבשלב מסוים הכידון ישלים 180 מעלות והקטנוע ינוע ברברס... על יתרונות הגלגל הגדול יותר מלפנים ותרומתו להיגוי היציב יותר כבר דיברנו, ויש גם בונוס קטן – קל יותר לעלות על מדרכות. אם יש שינוי אחד מהותי אמיתי בקטנוע - זה זה.
במסגרת הקוסמטיקה שעבר, עיקר העבודה בוצעה מלפנים. החרטום שונה לגמרי וכולל עתה שני פנסים נאים שמחליפים את הפנס הרחב והמיושן. בנוסף, גם המשקף מעט גבוה יותר ועם שוליים שפונים כלפי הרוכב. בפועל, הערך המוסף שלו מוטל בספק. בשיוט בין עירוני עיקר הרוח דווקא מופנת לכיוון הקסדה ולא ממנה והלאה. מד המהירות הצביע על 130 קמ"ש, אך מדידה איששה שמדובר ב-115 קמ"ש אמיתיים. לא רע בכלל. ואם אתם רוצים עוד נתון שהרשים אותנו – תצרוכת הדלק. כמעט 30 ק"מ/ל' עשה הג'וירייד במהלך המבחן, כאשר חלק נכבד ממנו היה מחוץ לעיר עם גז נעול עד הסוף. האם זו תרומתה של הזרקת הדלק היעילה? מאד יכול להיות. מדובר בנתון מרשים למדי.
נסכם. הג'וירייד ממוקם בצוותא עם הדינק 200 של קימקו (מתחרהו העיקרי המתומחר באופן זהה – מעט פחות מ-19 אלף שקל) בנישה מאד מיוחדת. מדרגת הנפח ממקמת אותם באמצע, בין ה-125 וה-250. בכל הקשור לביצועים הם קרובים יותר לביצועים של קטנועי 250, אבל המחיר הוא נמוך ובמרכזה של קשת מחירי קטנועי ה-125. מה שזה אומר, תכלס, זה שמקבלים קטנוע במחיר של 125 אבל עם ביצועים לא רחוקים מאלו של ה-250. נשמע לכם להיט? המציאות מוכיחה שהרבה מאד מר-ישראלים מחפשים בדיוק דבר כזה כשהם באים לרכוש קטנוע. אפשר להבין למה.
הג'וירייד החדש הוא כמעט אותה הגברת בשינוי אדרת. לא אהבנו את רמת הגימור ובעיקר לא את המושב המרגיז והלא נוח. גם המשקף הגבוה נראה לנו קצת פספוס. מנגד, המתלים סבירים בהחלט ויחידת הכוח טובה. אהבנו את נפח האחסון הנדיב (הרבה תודות למדרס השטוח) את הבלמים הטובים ואת ההיגוי המשופר באדיבות ה-"13 החדש מלפנים.
אם פרופיל הרכיבה שלכם כולל בעיקר פרברים עם קטעים בין-עירוניים, הג'וירייד מהווה אלטרנטיבה ראויה מאד. עכשיו, כשמשקללים עם מה שמקבלים פה גם את המחיר, מתקבלת תמורה מצוינת, לא פחות. האם ימשיך הג'וירייד להימכר טוב ולהיות קטנוע פופולארי? אין שום סיבה שלא.
לאתר פול גז לחצו
כאן
