הכתבה פורסמה במגזין אוטו בגיליון 260 .
תחילתו של סיפור זה כבר סופרה, ויותר מפעם אחת. ובכל זאת אחזור עליה, בקצרה, כי בלעדי ההתחלה ההיא - לא היתה מן הסתם העלילה מתפתחת כפי שהתפתחה, והסיפור הזה לא היה מסופר. אני מזמין אתכם להצטרף אל קבוצה קטנה של ילדים מתבגרים, המשרכת רגליה מבית ספר היסודי ברחובותיה של תל אביב. הקבוצה כללה בדרך כלל את אלו שצעדו מכיוון רחוב הנביאים בו שכן בית ספר 'הכרמל', (לימים 'גבריאלי') לכיוון כיכר הבימה. היו שם דורון צהוב השיער, נתי החכם של הכיתה, ליאורה הנאווה מכולן, רמי גלבוע (כן, אותו אחד שהפך ברבות השנים לכתב רכב) ואני. לא אוסיף ואכביד דברי שיחות שניהלנו, חלומות שרקמנו או אהבות שאהבנו, זה עניין לסיפור אחר לגמרי. אספר רק על אפיזודה אחת קטנה, על רפרוף כנף של פרפר שאירע אי שם בשנות השישים והביא אותי לשטוטגרט למעלה מארבעים שנה מאוחר יותר. בשדרות בן ציון, ממש ליד הקיוסק של הולצר שם היינו נעצרים לגזוז חמוץ-מתוק, חנתה מכונית קטנה ואפורה, מין צפרדע מכוערת ומושכת בשונותה. רמי, שהיה בקיא בצרפתית וקורא עיתוני חו"ל, אמר בידענות שזו היא פורשה ושהיא "מגיעה ל120 במהלך ראשון". המכונית של אבא שלי היתה מגיעה ל120 קמ"ש, אבל בהילוך ראשון?! מי שמע בכלל על דבר כזה. ולמרות שרמי, כדרכם של ילדים מאז ומעולם, נטה להגזים לעיתים - אני נשביתי בקסמי הצפרדע ועברתי בשדרות בן ציון בכל רגע אפשרי, כדי לראות אותה ולפנטז עליה מקרוב. יום אחד היא פשוט נעלמה משם - אבל החלום שרד.
פנטזיה מתפתחת
גם המשך הסיפור ידוע ומוכר. איך בפעם הראשונה, בדקה הראשונה בה זכיתי וישבתי ליד הגה של פורשה, מצאתי את עצמי פונה אל המקום ממנו הגעתי רגע קודם לכן בסיומה של צלחת ספקטקולרית (בהילוך ראשון, איך לא?). זה קרה בקנדה, בשיאה של היכרות קצרה ולוהטת עם נערה צרפתייה מהאוניברסיטה בה למדתי. לזכותי יאמר שנמשכתי אליה עוד בטרם ידעתי באיזו מכונית היא נוהגת... נסענו להרים שמצפון למונטריאול עם ה-911 שלה, והיא נהגה. שם באזור ההרים, ביקשתי להדגים לה איך נוהגים בפורשה. התיישבתי ליד ההגה שילבתי לראשון ויצאתי. עקומה ימינה, כביש רטוב משלג נמס, הפניתי את ההגה בעודי מאיץ. הפורשה המשיכה ישר כאילו לא ספרה אותי בכלל. פאניקה, רגל ימין נטשה בבהלה את דוושת הגז ו... הזנב השיג את האף עוד לפני שעצרתי ו/או תיקנתי ו/או באמת הבנתי מה קורה. "את רואה, ככה עושים צלחת" הצלתי את שרידי האגו שלי - וביני לביני הרהרתי (כשהצלחתי) שכדאי לתלות על גבה של ה-911 הזו שלט שמזהיר "זהירות, צפרדע נושכת".
והיו עוד מפגשים, ביניהם מפגש כואב בין פגוש של 911 למעקה בטיחות בקול דטוריני המפורסם. אבל כל אלו, כמו גם כל המכוניות המדהימות שעברו בדרכי, המרוצים דרכם עברתי והטיולים המוטוריים המדהימים בהם השתתפתי - לא כיבו או עמעמו את פנטזיית הנעורים על הצפרדע ההיא שיודעת לעשות את זה כבר בהילוך ראשון...
הפנטזיה, כדרכן של פנטזיות, היתה מין הסתם נותרת כזו לולא זוגתי ושותפתי, שהתערבה לי בהתלבטויות, וכבדרך אגב שאלה מה היא מכונית החלומות שלי. "כאילו שאת לא יודעת", עניתי, "הרי זה אף פעם לא השתנה". "אז למה אתה מחכה", פסקה "לגיל 60?!".
כך מצאתי את עצמי נושא (ובעיקר נותן) אצל מנכ"ל פורשה ישראל, גרשון, בסוכנות הקטנה והאקסקלוסיבית ההיא בפתח תקווה. הבחירה נפלה על קאררה 2 שחורה, עם תיבה ידנית למהדרין, ריפוד עור בצבע בז', מתלים מתכווננים וטלפון מובנה.
ואז, כמו משום מקום, צץ הרעיון שאני חייב - פשוט חייב - ללכת ולראות איך השחורה שלי מיוצרת. גרשון התלהב פחות: "זה בלתי אפשרי, אף פעם לא נעשה, לא ייתנו לך לבוא לקו הייצור - ועוד לצלם...". אך ממש כמו שהצפרדע ההיא משדרות בן ציון לא נטשה את דמיוני, כך הרעיון הזה סרב לגווע. בתערוכת ז'נבה שנערכה במרץ פגשתי את האחראים לקשרי עיתונות של החברה - והם נדלקו על הרעיון. הנושא עבר לטיפולה של סבינה שרדר ויצאתי משם אופטימי.
חלום מתגשם
כשיום הייצור התקרב עדיין הייתי באפלה. הרמתי טלפון לסבינה, וזו שמחה לשמוע אותי ולבשר שהכול מאורגן: יש תאריך, יש מלון והיא תלווה אותי לכל אורך התהליך. במקום לשאול אם מותר לצלם הודעתי לה שאני מגיע עם צלם - וזה עבר בשלום.
יומיים לפני ההרכבה פגשנו את סבינה במפעלי פורשה. "זו היתה משימה קשה לביצוע. חמישים תיאומים לפחות" אמרה, "זו הפעם הראשונה שדבר כזה מתבצע. יש לך מזל שאין היום מכוניות אבטיפוס בקו הייצור, כי אז לא היו נותנים לך אפילו להתקרב למקום". היא גם ספק בישרה ספק תירצה שההרכבה הוקדמה ביום, שזה השבוע הראשון לחזרה מהפגרה, שהמשמרות אינן מלאות וההרכבה המלאה תארך יותר מיום אחד.
הגענו למפעל למחרת ב6 וחצי בבוקר, מצוידים במצלמה ובמסרטה, ובהחלט נרגשים. בסופו של דבר, לא כל יום יוצא למישהו לראות את הפנטזיה עתיקת היומין שלו קורמת עור וגידים. ממש כך.
עם הכניסה למפעל, הובלנו לתחילת קו הייצור. על עגלות חיכו חלקי לוח מחוונים בצבע בז'. העובדים בתחנה התחילו להרכיבם האחד לשני ובו בזמן החל לנוע בקומה גבוהה יותר הגוף השחור, עירום כולו, לכיוון התחנה. המכונית השחורה שלי ירדה במעלית מיד אחרי גוף של 911 טורבו לבנה, שבצעדיו פסעה כל אותו היום. מכוסה בפלסטיקים לבנים למניעת שריטות, הוסרו מהגוף הדלתות (הן מקשות על עבודת ההרכבה) והן תחזורנה אליו ממש בשלב האחרון, רגע לפני הסיום. בתחנה הראשונה הותקן לוח המחוונים, והתנועה המשיכה. חיווט חשמלי נמתח לאורך הגוף והוצמד למקומו, לאחריו מערכת שמע, מוט ההגה ועוד. הפועלים על הקו לא ידעו "איך לאכול אותי" (ואת יוסי שאחז במצלמה), התברר שאנחנו באמת העיתונאים הראשונים להגיע לקו הייצור ולסקר הרכבה של מכונית מההתחלה ועד לסוף. חלקם ביקש שלא להופיע בתמונות, רובם חייכו אלינו ושיתפו פעולה בשמחה. בכלל, בהתחשב בעובדה שמדובר בקו ייצור, הפועלים היו רגועים ונינוחים להפליא. כך כנראה יש לייצר מכוניות טובות ושמחות עם בעליהן.
בכל תחנה ניצב מסוף מחשב שמראה לעובדים מה יש לעשות במקום הזה ובמכונית הזו, וכל תחנת ייצור בודקת את איכות ההרכבה של התחנה שלפניה. כשמחשבי הרכב הותקנו, חוברה המכונית למצבר ונעשו בדיקות אלחוטיות מול תחנות בדיקה בדרך. סבינה ניצחה על הפעילות בדיוק גרמני מופתי, אך עם חן וחיוך איטלקיים.
באותו זמן ממש באזור בדיקת המנועים, הורץ המנוע שאמור ללוות אותי בשנים הקרובות ונמצא מתאים למשימה. אנחנו עזבנו לרגע את גוף המכונית שהמשיך לנוע לאיטו מתחנה לתחנה ולבלוע לקרבו עוד ועוד חלקים, ובאנו למנוע. זה בדיוק הורכב על תת שלדה שכללה את המנוע עצמו, ואת תיבת ההילוכים יחד עם המתלים וההגה. כל זה התחיל להתקדם לכיוון קו הייצור, לכיוון הגוף שאחרי התקנת כל הדקורציה הפנימית, השמשות, ההגה ועוד, התחיל להיראות כמכונית. בשלב זה, יצאו העובדים להפסקת צהריים וגם אנחנו.
לאחר ההפסקה, הבטיחה לנו סבינה, נגיע בדיוק ל"חתונה". כך מסתבר מכנים בפורשה את החיבור הבלתי נמנע בין הגוף שמגיע מלמעלה לתת השלדה, שמגיעה מאזור ייצור אחר. ואכן, בתזמון של דקות, הגענו לטקס שנערך ללא רב או חופה, אך בנוכחות עדים נרגשים שראו בעיניהם וצילמו במצלמותיהם איך הפכו גוף ומנוע ליחידה אחת. עכשיו השחורה כבר נראתה מכונית של ממש, עם בתי גלגלים וצלחות בלמים, עם מערכת היגוי ומוט הילוכים שמבצבץ בתוך תא הנוסעים, עם מנוע ומתלים. פס הייצור המשיך בתנועתו ובכל תחנה הפועלים המשיכו במלאכתם. רדיאטור, שמן בלמים, נוזל קירור - כל אלו חוברו ומולאו ביד בוטחת תוך כדי בדיקות אינסופיות. לבסוף הותקנו פגושים, גלגלים, דלתות והמכונית עמדה לרדת מפס הייצור לאזור בקרת האיכות. מאחר והיה זה השבוע בו החלו הפועלים לחזור מפגרת הקיץ, משמרת הייצור השנייה חסרה בעובדים, כך שתהליך הביקורת הסופית בוצע רק למחרת.
בדרך לאונייה.
למחרת בבוקר פגשנו בה, מגיעה לאזור הביקורת הסופית בנסיעה - ואני עדיין לא הצלחתי להינעל על שם מתאים ל-911. חשבנו על טיירה או נעמי, על שם אותן דוגמניות כהות עור וטובות מראה, אך הפורשה שלי לא נראתה לי כ"היא" - אלא כ"הוא". ככה זה, יש מכונית ויש אוטו, וזה כשיצא שחור ומכוסה פלסטיקים לבנים נראה אוטו.
ההתרגשות הגיעה לשיא. הנה חתיכת המתכת מאתמול שהפכה לאוטו הפנטזיות שלי. בדיקות האיכות נערכו כמעט שעה. לבסוף עמד האוטו החדש לצאת החוצה לאוויר העולם. מנהל בדיקות האיכות הלביש אותי בחולצה אפורה של עובד החברה, הושיב אותי ליד כסא הנהג ואני הדלקתי והוצאתי את הצפרדע הפרטית שלי לאוויר העולם - לחצר המפעל. כשחזרתי למפעל רגלית, לא ניתן היה להפריד ביני לבין החיוך...
אחר כך בארץ, בעזרת אתי, ידידה עוד מהגיל בו פנטזיות נוצרות, קיבל האוטו השחור שם. זורו.
