אי-שם בתחילת שנות ה-90 התנהלה בבית 'יפנאוטו' (הישן, היכן שכיום נמצאת סוכנות פורד ברחוב יצחק שדה) מסיבת עיתונאים יוצאת דופן. האירוע הנוצץ, בהשתתפות שני בעלי הבית של סובארו דאז – משה ברנובסקי ודני ברקוביץ' בכבודתם ובעצמם – התקיים לכבוד השקתה בישראל של מכונית יוצאת דופן לא פחות: סובארו SVX. היתה זו תקופה לא קלה עבור 'יפנאוטו', לאחר שהמיצובישי לאנסר ש^היה בה הכל^ התייצבה במקום הראשון בטבלת המכירות והותירה את הלאונה המזדקנת ללקט פירורים. ה-SVX הגיעה בדיוק בזמן כדי לשקם קצת את התדמית, גם אם איש לא השלה את עצמו כי מכונית יקרה שכזו תגיע למכירות משמעותיות. בעת שלב הכיבוד, בעת שישבנו מספר עיתונאים סביב השולחן, השמיע לוי יצחק – איש המחירון – הערה צינית שנחרטה בזכרוני: ^כשאתה נכנס לחדר ושם על השולחן מפתחות של סובארו, ולא משנה איזה סובארו, אתה עדיין נוסע בסובארו^. הוא פגע בול: במרוצת 5 שנות קיומה בשוק, יוצרה ה-SVX ב-25,000 יחידות בלבד כאשר יותר ממחציתן נמכרו בארה^ב. באירופה כולה נמכרו אלפים בודדים. באותה תקופה היתה זו סובארו אחרת: קצת אחרי תחילת הטיפוס-למעלה עם הלגאסי, קצת לפני השוס הגדול שהיה עתיד להגיע עם האימפרזה GT ואליפות הראלי העולמית. ה-SVX היתה נסיון לפרוץ כלפי מעלה, לטריטוריה של מותגים יוקרה כמו אודי, ב.מ.וו ומרצדס – וצריך לזכור שהיה עליה גם למחות את חרפת ה-XT משנות ה-80, הנסיון הקודם של סובארו לייצר קופה שהיה לא פחות מנלעג (כמה חתיכות אף הגיעו ארצה, אבל זה ממש לא משהו שבסובארו ירצו לזכור). ה-SVX היתה סיפור שונה לגמרי: מכונית יומרנית ומתוחכמת עם הרבה אבזרי פינוק, מנוע ה-6 צילינדרים הראשון של סובארו, והעיקר – עיצוב דרמטי, יוצא-דופן ובולט לעין שלא השאיר אף אחד אדיש. על העיצוב היה אחראי לא אחר מאשר ג'ורג'טו ג'וג'ארו, במסגרת סטודיו 'איטלדיזיין' – ולזכות סובארו יש לציין כי לא שינתה הרבה בדרך מהקונספט, שהוצג ב-1986, ועד לדגם הסדרתי שהוצג ב-1991 לשנת הדגם 1992. נקודה או שתיים שכדאי להזכיר לגבי העיצוב: אחד המאפיינים היה החלונות המחולקים בתוך הדלתות. לא תמצאו פרט כזה במכוניות רבות, אבל אחת המעטות היא ה...מקלארן F1 המהוללת – שעוצבה אחרי ה-SVX. נקודה נוספת היא שה-SVX נשאה מאפיינים עיצוביים בולטים של מכונית-קונספט אחרת מבית איטלדיזיין: הלוטוס אטנה מ-1984. קצת מפתיע, בהתחשב בכך שהלוטוס היתה בעלת מנוע מרכזי וה-SVX – עם מנוע קדמי. אבל לפחות מבחינה עיצובית אין ספק שהיו ל-SVX קרובי משפחה מעניינים... ובכלל, הסובארו הזו היתה שונה מאד מכל מה שהכרנו עד אז מהיצרן הזה – ומרשימה מאד, עם לא פחות מ-230 כ^ס שהפיק מנוע הבוקסר משושה-הצילינדרים בנפח 3.3 ל' (ולא קשה לנחש שסובארו יצרה אותו פשוט על-ידי הוספת זוג בוכנות למנוע ה-2.2 ל' דאז, אותו הכרנו בגרסאות היותר-יקרות של הלגאסי). היה זה בהחלט מנוע מתקדם, עם צמד גלי זיזים עיליים בכל צד ו-4 שסתומים לכל צילינדר. כדי לשים דברים בפרופורציה, ההספק המירבי היה זהה לזה שהציעה האודי S4 של אותם ימים (מנוע 2.2 ל' טורבו). הנעה כפולה, התמחות של סובארו משכבר הימים, הורידה את הכוח לכביש. אלא שה-SVX היתה רחוקה מלהיות ספורטיבית – ולא יועדה להיות כזו. היא היתה גדולה מהלגאסי בכל הממדים, וכבדה ממנה משמעותית: כמעט 1.6 טון, הרבה מאד באותם ימים. התיבה היחידה של סובארו שיכלה לעמוד במומנט של המנוע הגדול היתה אוטומטית 4 הילוכים, ובנוסף נבחרו יחסי העברה ארוכים כדי למלא את יעודה העיקרי: לשייט בנינוחות במהירויות גבוהות. לכך תרם גם מקדם גרר נמוך במיוחד, 0.29 בלבד. ההנעה הכפולה לא היתה זו הסימטרית המוכרת לנו, אלא עם 90% מהכוח לגלגלים הקדמיים כנקודת מוצא והעברת עד 50% לאחור לפי הצורך (במהלך שנות ייצורה הוצעה בשוק האמריקני גרסת הנעה קדמית בלבד). הוסף לכך מיתלים רכים, בלמים חלשים מדי והגה אמריקאי מנותק, והתוצאה היתה מכונית רחוקה מאד מהאימפרזה-טורבו שהגיעה אחריה. כתבת-הוידאו שלפניכם אמנם אינה מדוייקת באי-אלו פרטים (ה-SVX ממש לא היתה זו שהביאה את ההנעה הכפולה לסובארו...), אבל מספקת הזדמנות טובה לראות את ה-SVX בפעולה: אבל הבעיה העיקרית של ה-SVX היתה זו אשר לוי יצחק זיהה כל כך במדוייק, ואשר אותה אפשר להגדיר - אם נרצה להיות לא-נחמדים - כ^נזם זהם באף חזיר^. היתה זו קפיצה רחוקה מדי. העולם לא היה מוכן לסובארו שמנסה להיות אודי, ולא משנה עד כמה המכניקה, האיכות והאבזור תואמים למחיר. כך שהמכונית המיוחדת הזו נותרה קוריוז חד-פעמי בהיסטוריה של סובארו. המהפך בתדמית של היצרן היפני הגיע בזכות מכונית אחרת, ונהג-ראלי גדול שהלך לעולמו רק לפני שבוע.