יש הרבה סיבות טובות לכתוב על מכוניות. הפעם הסיבה היא שטחית לגמרי: יופי. מותר לנו להיות רדודים לפעמים, לא? מותר לנו לחשוק במירי בוהדנה או אנג'לינה ג'ולי (או טום קרוז, אם זה הטעם שלך) מבלי להתייחס לאופיים, שכלם ונדיבותם, נכון? ובכן (גם) בכל הקשור למכוניות, יופי הוא ענין של טעם. ולטעמי האישי והפרטי, האלפא רומיאו טיפו 33 סטראדאלה היא מתמודדת חזקה על תואר המכונית היפה ביותר של כל הזמנים. בימים אלה אלפא זוכה, כך נדמה לי, לעדנה מחודשת, עם דגמים חדשים הזוכים לביקורות נלהבות – ועם עיצוב הראוי לאלפא. וזו הזדמנות מצויינת להזכר באלפא היפה מכולן. אבל ה-33 סטראדאלה היתה יותר מסתם יפה. גם מבחינה טכנית היה לה מה להציע. כמו מכוניות איטלקיות לא מעטות בנות תקופתה, שורשיה נעוצים במירוצים: נעוצים עמוק מאד, במקרה זה. הסיפור מתחיל ב-1964, כאשר אלפא-רומיאו הקימה את חטיבת ^אוטודלתא^ המהוללת על-מנת להכין את חזרת המותג למסלולי המירוצים. בראש אוטודלתא, אגב, עמד קארלו קיטי – מהנדס רב-מעללים שהיה אחראי לפני כן לכמה מההצלחות הגדולות של פרארי, והיה אחראי לתכנון ה-GTO המהוללת. לאחר מספר מכוניות מוצלחות שהתבססו על דגמי ייצור או על מכלולים סדרתיים, הגיעה תורה של מכונית-מירוץ טהורה שתוכננה לקראת עונת 1967 מדף חלק: הטיפו 33. בהתאם לאופנה החדשה דאז, נבחרה תצורת מנוע מרכזי. מחלקת הפיתוח של אלפא ביצעה את התכנון הראשוני, והמשך הפיתוח הופקד בידי אוטודלתא. אוטודלתא תכננה מנוע V8 חדש ומתקדם בנפח 2.0 ל' עבור המכונית, עשוי כולו אלומיניום, עם גל-זיזים עילי כפול והזרקת דלק מכנית. התפוקה, 260 כ^ס, הועברה דרך תיבה בת 6 הילוכים – נדיר באותם ימים. מיוחדת עוד יותר היתה השלדה: המבנה הבסיסי כלל שלושה צינורות-אלומיניום עבים שיצרו תצורת H. תת-שילדה ממגנזיום (!) תמכה במנוע המרכזי, תיבת ההילוכים ורכיבי המיתלים האחוריים, ואילו קורה רוחבית קדמית, גם היא ממגנזיום, שימשה לחיבור המיתלים הקדמיים. יחד עם מרכב פיברגלס, התוצאה היתה משקל-נוצה אמיתי, 575 ק^ג בלבד. שאר מכלולי השלדה היו מודרניים לא פחות: מיתלי עצמות-עצה כפולה עם קפיצי סליל לכל הגלגלים, ובלמי דיסק מאווררים בכל הפינות. ה-33 הראשונה לא זכתה להצלחה רבה, בעיקר בשל תקלות וכשלים במיתלים, ולעונת 1968 הוצגה גרסה משופרת אשר החלה לזכות להצלחה. כמכונית מירוץ ה-33 השיגה נצחונות, אך לא ממש הצטיינה. היא יוצרה עד 1977, כאשר במרוצת חייה היא עוברת תהפוכות רבות (בין היתר בשל שינויים חוזרים ונשנים בחוקת ה-FIA), זוכה למנועים גדולים יותר, מרכבים שונים – פתוחים וקופה – ומקבלת שלדת מונוקוק ואחריה שלדת צינורות מרחבית. בסופו של דבר היא הצליחה להביא לאלפא את אליפות היצרנים, שמונה שנים אחרי השקת הגרסה המקורית. אבל כל זה לא מעניין אותנו הפעם. מה שכן מעניין אותנו הוא שבתערוכת טורינו הוצגה גרסה חוקית לכביש של הטיפו 33, אשר זכתה לכינוי הציורי ^טיפו 33 סטראדאלה^. היתה זו מכונית-הכביש הראשונה של אלפא עם מנוע מרכזי – והיחידה עד היום. הסטראדאלה היתה אקזוטיקה אמיתית: היא שמרה על המאפיינים המכניים של גרסת המסלול, כולל מנוע ה-V8 שתוכנן כמקור למירוצים, כזכור, ולכן היה – במלים עדינות – נתון למצבי-רוח, למרות שההספק הורד ל-230 כ^ס למען העמידות; לכן היה המנוע בעל מידות Oversquare חריגות, עם קדח גדול משמעותית מהמהלך, עוקת שמן יבשה, מצתים כפולים לכל צילינדר ויחס דחיסה גבוה של 10:1. גם שלדת האלומיניום-ומגנזיום עברה לגרסת-הכביש, כולל המיתלים ורביעיית בלמי הדיסק. מרכב-קופה חדש ודרמטי תוכנן על-ידי פרנקו סקאליונה, מעצב עצמאי מוכשר. מעבר לקוים סקסיים להפליא צוידה הסטראדאלה בדלתות-פרפר, מהסוג שהיום אנו רגילים לראות במכוניות-על אקזוטיות; אז גרמו הדלתות לפיות להפער. כמו גרסת המסלול, גם המרכב של סקאליונה היה עשוי פיברגלס. המשקל אמנם עלה אך עדיין עמד על כ-700 ק^ג בלבד, כך שיחס ההספק-משקל היה יותר ממכובד והספיק לתאוצה מ-0 ל-100 בתוך 5.5 שניות ולמהירות מירבית של 260 קמ^ש. הסטראדאלה לא היתה הצלחה גדולה, בעיקר בשל מחיר גבוה. יוצרו 18 יחידות בלבד, מתוכן רק 13 נמסרו ללקוחות פרטיים. אחת נשארה במוזיאון אלפא-רומיאו, וארבע שלדות נוספות נמסרו לבתי-עיצוב איטלקיים כדי לשמש בסיס למכוניות-קונספט ותרגילי עיצוב. אבל עד היום נחשבת ה-33 סטראדאלה – ולא רק על-ידי כותב שורות אלה – לאחת המכוניות היפות ביותר אי-פעם, ומעצבים לא מעטים טוענים כי היא היפה מכולן. לא ידוע כמה מכוניות שרדו היום, אבל ברור בהחלט כי מדובר באחת האלפות המבוקשות ביותר. ידוע על סטראדאלה אחת שנמכרה ב-2005 בתמורה ל-1.25 מיליון דולר, אך פרט לכך אין הרבה מידע משום שהמכוניות המעטות שנותרו פשוט אינן מחליפות ידיים. ככה זה עם אקזוטיקה קלסית שיודעת להקיף מהר מסלול מירוצים – וגם יפה כמו חלום.