סיפורנו הפעם לא מדבר על מכונית כזו או אחרת, אלא על חברה שסיפקה כוח לכל דורש, בדרך מאד לא שגרתית. במשך תקופה קצרה של מספר שנים בשנות ה-60, דרך כוכבה של חברת Turbonique בשמי עולם מירוצי-הדראג האמריקני – ולאף אחד לא היה אכפת אם השתמשת במוצריה הייחודיים, שלא לומר מטורפים, להענקת מימד חדש של ביצועים למכוניתך המשפחתית. או לאופנוע, או למזחלת-השלג. או לקארט... השם טורבוניק מתקבל משילוב המלים Turbo ו-Unique. אין יותר מדי מידע על שורשיה של החברה, אך היא מוקמה באורלנדו שבפלורידה והציעה שלושה סוגי מוצרים – כולם מבוססים על טכנולוגיית סילון ורקטה שמקורה בפרוייקטים של נאסא. הפחות-פסיכי ביניהם היה מה שכונה "AP סופרצ'רג'ר", כאשר האותיות AP מייצגות Auxhiliary Power. השימוש במילה סופרצ'רג'ר מטעה כאן: אמצעי-הגדשה זה לא התבסס על הנעה מהמנוע כמו מגדש-על רגיל, אלא היה קרוב יותר באופיו דווקא למגדש טורבו. אלא שבניגוד לטורבו רגיל המונע על-ידי גזי הפליטה, מגדש ה-AP היה בעל מקור כוח עצמאי משלו. למעשה היה זה מעין מנוע-טורבינה קטן, שניזון מדלק סילוני בעל השם המסחרי "ת'רמולין" – N-פרופיל-ניטראט בשמו הכימיקלי, דלק ששימש את כל מוצרי טורבוניק. שריפת הדלק גרמה לטורבינה להסתובב בעשרות אלפי סל"ד ולדחוס תערובת למנוע. יעילותו של המגדש-מהגהינום הזה היתה דרמטית, עם הכפלה ויותר של ההספקים – אם כי החברה המליצה להשתמש בו רק במנועים שעברו חיזוקים מתאימים של חלקיהם הפנימיים. לא מספיק? צעד אחד קדימה היו מנועי-טורבינה קטנים, שזכו לכינוי "מיקרוטורבו". שהתחברה ישירות לסרן האחורי באמצעות מתאם שהחליף את הדיפרנציאל הרגיל, ופעלה לפי אותו עקרון פחות-או-יותר של מנועי טורבינה במסוקים. שריפת הדלק הביאה את הטורבינה עד לקרוב ל-100,000 סל"ד! הכוח הועבר באמצעות תמסורת הפחתה לסרן וסיפק תוספת מיידית של מומנט – הרבה מומנט – לגלגלים האחוריים. המיקרוטורבו היה כה יעיל עד כי פעל ללא כל תוצרי שריפה רעילים בכמויות הניתנות למדידה באמצעים דאז – הבעירה היתה פחות או יותר מושלמת. המכונית המפורסמת ביותר שזכתה לתוספת מנוע-העזר הסיוני הזה בעכוזה היתה חיפושית – כן, חיפושית – שבנתה חברת טורבוניק עצמה על-מנת להפגין את יכולתה להשיג ביצועים דרמטיים. חיפושית זו, אשר זכתה לכינוי Black Widow, הספיקה להביס לא מעט מכוניות-דראג של ממש ולקבוע שיא-קטגוריה של 9.36 שניות בתאוצה הסטנדרטית לרבע מייל (עם מהירות בסוף 400 המטרים של 270 קמ"ש) בטרם התרסקה והושבתה כליל בריצת אימון, בסוף 1966 (ראה תמונת "אחרי", משמאל). על הפוטנציאל הבלתי-ממומש שלה תעיד העובדה שחיפושית-השטן הזו הגיעה למהירות של 295 באותו אירוע סופני בטרם התרוממה לאויר והתגלגלה, וזה קרה מרחק ניכר לפני תום 400 המטרים. ואם כל זה עוד לא מספיק לכם, הרי שהמוצר הקיצוני ביותר של טורבוניק היה גם הפשוט ביותר: מנוע רקטי. שריפת הדלק יצרה, פשוט, דחף לאחור. הכלים המוזרים ביותר והמפורסמים ביותר עליהם הותקנו המנועים הרקטיים היו... קארטים. כן כן, קארטים כמו אלו שזקנים, נשים וטף נוהגים בהם במסלולים ברחבי העולם. הקארטים הרקטיים השיגו תוצאות דמיוניות במסלולי דראג, וניתן רק לשער את האפקט שהיה להם על הקהל שלא האמין למראה עיניו: קארט זעיר מביס מכונית דראג רושפת אש עם מנוע V8 ענק... את האומץ שנדרש כדי לנהוג בהם בכלים הללו בדחף מלא כבר יותר קשה לדמיין. בסופו של דבר אסר איגוד הדראג האמריקני, NHRA, על השימוש בקארטים הללו מטעמי בטיחות, ואפשר להבין למה: עוד ב-1963 קבע נהג-הקארט המפורסם ביותר באותם זמנים, "קפטיין ג'ק" מקלור, תוצאה של 7.3 שניות ברבע-המייל, עם מהירות סופית של יותר מ-240 קמ"ש, בסיוע צמד מנועי טורבוניק רקטיים בדחף כולל של כ-270 ק"ג (בחשבון קליל אנחנו מדברים על יחס דחף-משקל של 2:1, פלוס מינוס – דהיינו תאוצה של שני G!). השמועה אומרת כי הקארט כולו עלה לו פחות מ-2,000$. היו זמנים... טורבוניק לא שרדה זמן רב. למנועים הרקטיים היתה נטייה להתפוצץ ללא אזהרה מוקדמת, ולאחר שמספר אנשים נהרגו נסגרה החברה ובעליה מצא עצמו בכלא. עם זאת, השילוב של מנועים רקטיים עם קארטי-דראג המשיך להתפתח: מיודענו מקלור הגיע בתחילת שנות ה-70' עד דחף של 680 ק"ג ולתוצאה של 5.95 שניות ברבע המייל עם מהירות של קרוב ל-400 קמ"ש בסוף הריצה – עם קארט קצת כבד ואוירודינמי יותר, יש לציין. הן הקארט והן חליפת-המירוצים של הנהג צוידו במצנחי-עצירה נפרדים, למקרה שיופרדו זה מזה... אבל מקלור לעולם לא התרסק עד פרישתו ב-1973. על זה בדיוק אומרים, כנראה, "יותר מזל משכל". ואם אנו כבר בענין הזה – איבל קניבל, שובר השיאים (והעצמות) המפורסם בקפיצות אופנוע, פנה לטורבוניק לספק לו שני מנועים רקטיים כאשר הגה לראשונה את הרעיון לקפוץ עם אופנוע מעל הגרנד-קניון – פרוייקט הזוי שהרשויות מעולם לא הרשו לו לנסות.