סיפורנו הפעם שייך במידה רבה לעולם המטוסים. אבל אל דאגה: כפי שתראו מייד, יסגרו כאן כל מיני מעגלים קטנים לגבי הקשר בין עולם המכונות היבשתיות לזה של המעופפות.
העובדה היא שכמעט משחר ימיה של המכונית, צצו פה-ושם משוגעים שהחליטו שמנועים מן השורה אינם מספיקים להם – והם גייסו טכנולוגיה תעופתית ומנועים אדירי ממדים וכוח לצורך שימוש יבשתי קיצוני. לעתים היעד היה קביעת שיאי-מהירות, במקרים אחרים – סתם כדי לספק צורך באדרנלין. כך או כך, התוצאה היתה כמעט תמיד עוצרת-נשימה.
ב-1922 נקבע שיא מהירות יבשתי חדש על ידי מכונית סנבים שצוידה במנוע 'מניטו' תעופתי בנפח 18 ליטר, בעל 350 כ^ס. למיטב ידיעתי זו היתה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש במנוע שמקורו בתעשיית המטוסים לקביעת השיא, ובכך נפתח עידן חדש של מנועים תעופתיים שעתידים היו לשפר באופן דרמטי את השיא היבשתי בשנים הבאות. המהירות הממוצעת על-פני קילומטר, אגב, היתה כ-215 קמ^ש ומאחורי ההגה ישב נהג-מירוצים בריטי בשם... קנלם לי גינס. השם נשמע מוכר? אכן כן, גינס הנהג היה צאצא ישיר של ארתור גינס, מקים מבשלת-השכר המפורמסת במאה ה-18 וראש המשפחה שלימים שעמדה מאחורי הקמת מפעל ספר השיאים הידוע.
השיא נשבר שנתיים לאחר מכן על-ידי דלאז' DH עם מנוע קונבנציונלי (עד כמה שאפשר לקרוא למנוע V12 בנפח של 10.7 ל' ^קונבנציונלי^), מכונית שזכתה לכינוי La Torpille – ^הטורפדו^. אבל שיא זה החזיק מעמד בדיוק 6 ימים בטרם נשבר באותו מקום בצרפת על-ידי ארנסט אלדרידג' האנגלי, שהשיג 235 קמ^ש עם הפיאט ^מפיסטופלס II^ – כינוי השטני הודבק למכונית מסיבות שמיד יתבהרו. המפיסטופלס המקורית נבנתה על-ידי פיאט עוד בעשור הראשון של המאה למטרות מירוצים מן השורה, וצוייד במנוע בנפח ענק של 18 ל'; לאחר מלחמת העולם השניה הגיעה המכונית לידי אלדרידג', והוא שתל בתוכה מנוע פיאט תעופתי בעל 6 צילינדרים בנפח 21.3 ל'. האגדה מספרת שהוא נאלץ להאריך את השילדה כדי לקלוט את המנוע הענק, תוך שימוש בפסי מסילת-רכבת... המכונית, אגב, שוכנת כיום במוזיאון פיאט בטורינו.
שיאו של אלדרידג' החזיק מעמד חודשיים בטרם נשבר על-ידי לא אחר מאשר מלקולם קמפבל, שיאן המהירות המיתולוגי. קמפבל רכש את אותה סנבים שקבעה את השיא ב-1922, שיפר את המנוע ואת האוירודינמיות, צבע אותה בגוון תכלכל והעניק לה את הכינוי Blue Bird. שם זה עתיד היה ללוות אותו – ואת בנו דונלד, שהמשיך בדרכו – לכל אורך הקריירה המפוארת של המשפחה. השיא של 1924 היה זה הראשון מתוך סדרה של תשעה שיאים יבשתיים שקבע קמפבל, האחרון בהם ב-1935, כולם עם מכוניות שכונו בלובירד וכולם עם מנועים שמקורם תעופתיים. לאחר הסנבים בנה קמפבל סדרה של מכוניות, בתחילה עם מנועי Napier Lion בנפח 24 ל' (ובתצורת W יוצאת דופן; עוד על כך בהמשך) ולאחר מכן עם מנועי רולס-רויס ^R-טייפ^ ששימשו לתחרויות מהירות במטוסים. שיאו האחרון היה 484.5 קמ^ש, כמעט כפול מהשיא הראשון שקבע רק עשור קודם לכן. נקודה לתשומת לב היא שהן נפייר והן רולס-רויס היו יצרני רכב, בנוסף למנועים תעופתיים. אמרנו שהקשר קיים, לא?
(לאחר מכן עבר קמפבל בהצלחה לתחום המהירות הימית, וגם לסירותיו שוברות-השיאים קרא ^בלו בירד^. לאחר מותו ב-1948 קבע בנו דונלד עוד שבעה שיאים ימיים בין השנים 1955 ל-1964, ממשיך את מסורת השמות – אם כי הוא שינה את השם ל-Bluebird, במילה אחת. בבלובירד האחרונה גם מצא את מותו, תוך כדי נסיון שבירת שיא ב-1967.)
אותו מנוע רולס-רויס ששימש את מלקולם קמפבל בשלושת שיאיו האחרונים היה הבסיס ממנו פותח אחד המנועים האוויריים המפורסמים ביותר אי-פעם: הרולס-רויס מרלין, יצירת מופת קלת משקל (בזכות שימוש רב באלומיניום) בהספקים שהגיעו עד לכ-1,400 כ^ס, מ-V12 בעל מגדש-על בנפח 27 ליטרים. מנוע סופר-מוצלח זה נחשב לאחד הגורמים החשובים שהעניקו לבעלות הברית, ובמיוחד לבריטים, עליונות אווירית במלחמת העולם השניה. הוא שימש מספר מטוסים מפורסמים, ביניהם הספיטפייר שניצח את הקרב על בריטניה וה-P51 ^מוסטנג^, אשר צויד במנוע מרלין שיוצר ברשיון על-ידי חברת פאקארד האמריקנית (שוב, יצרן מכוניות...). המוסטנג נחשב למטוס הקרב הטוב ביותר של מלחמת-העולם השניה והיה המטוס הבוכנתי המהיר ביותר שיוצר אי-פעם, טרם עידן הסילון.
ויש גם עוד קשר, אם כי צידי, לתעשיית הרכב. כאשר הנהלת פורד חיפשה שם עבור מכוניתה הקומפקטית החדשה בשנות ה-60, נבחר ברגע האחרון השם ^מוסטנג^. אמנם הסמל שנבחר למכונית היה סוס דוהר, אבל מקור השם איננו בסוס הצפון-אמריקני בעל אותו שם אלא במטוס הקרב הנערץ ממלחמת העולם... גם השם מקור השם ^מרלין^, אגב, עשוי להפתיע: למרות היות רולס-רויס חברה בריטית גאה, הכינוי לא הגיע מהקוסם המיתולוגי מחצר המלך ארתור אלא על שמו של בז קטן, המכונה Merlin באנגלית (אצלנו: בז גמדי) והמתמחה ביירוט אווירי של יונים...
רוצים עוד פיסת-מידע פיקנטית? גרסה יבשתית של המרלין, ללא מגדש-על ועם חלקי פלדה שהחליפו את חלקי האלומיניום, יוצרה על-ידי... רובר (עוד יצרן רכב, כן?) וכונתה ^מטאור^. השם הזה אמור להשמע מוכר לותיקי חיל-השריון ביניכם: מנוע המטאור שימש את טנק הסנטוריון שהיה בשירות צה^ל (^שוט מטאור^), בטרם הוחלף במנוע דיזל מתוצרת קונטיננטל (^שוט קל^).
יש סיבה לאזכור כאן של מנוע המרלין, ולא רק בשל הכבוד המגיע לו על הישגיו האוויריים. בשנות ה-70 בנה אנגלי בעל שריטה עמוקה במיוחד, ג'ון דוד (Dodd), מכונית שנודעה בכינוייה The Beast, המפלצת – על בסיס מנוע מרלין. אכן כן, 12 צילינדרים ענקיים בנפח 27 ליטר נדחסו בחרטום ארוך במיוחד של שלדה ייעודית והעבירו את הכוח לגלגלים האחוריים דרך תיבה אוטומטית מתוצרת אמריקנית. המנוע, ללא מגדש-העל, הפיק משהו כמו 750 כ^ס – מספיק כדי להרשם בספר השיאים של גינס כמכונית החוקית-לכביש החזקה ביותר בעולם. המהירות המירבית אמורה היתה להיות בסביביות 320 קמ^ש ולמהירות המותרת בבריטניה דאז, 112 קמ^ש, הגיע כבר ב-720 סל^ד... בחזית המרכב העשוי פיברגלס הוצב גריל של רולס-רויס, והאגדה מספרת כי נהג פורשה שנעקף על-ידי המכונית באוטובאן גרמני צלצל לרולס-רויס ודרש לדעת מהו הדגם החדש והאולטרא-מהיר שהשפיל אותו... אגדה אחרת טוענת כי המשטרה הגרמנית דרשה מרולס-רויס להפסיק לבצע ניסויים בכבישי גרמניה הציבוריים. רולס-רויס לא ראו את ההומור בענין וב-1983 תבעו את דוד, וזה פשוט נעלם מהמסך – ככל הנראה עבר להתגורר בספרד. בנו פול שיפץ מאוחר יותר את המכונית שככל הנראה חיה וקיימת כיום באנגליה. אם אינני טועה, אגב, הופיעה המפלצת ב'טופ גיר' בשנות ה-90 וננהגה על-ידי טיף נידל.
אבל לא היה זה השימוש המטורף ביותר לא זכה מנוע המרלין. לתואר הזה זכאי ככל הנראה בחור אוסטרלי בשם 'לאקי' קייזר, אשר בשנות ה-80 השיג מנוע מרלין שהיה שייך במקור למפציץ מוסקיטו דו-מנועי. קייזר לא התעצל, פרס שני צילינדרים מקצה המנוע הענק, ייצר בלוק תחתון וגל-ארכובה (זה האחרון דרש 300 שעות-עבודה) – וקיבל מנוע V דו-צילינדרי בנפח של יותר מ-5 ליטרים. את המנוע הזה שתל ידידנו לאקי ב... אופנוע מתוצרת-בית, תוך שימוש ברכיבי סוזוקי פה-ושם. למה? אני מניח שהתשובה היא ^כי זה היה אפשרי^.
אבל השימוש המעשי ביותר בו נתקלתי במנוע אווירי הוא במכונית המשמשת עד עצם היום הזה את בעליה לתחרויות טיפוס-גבעה המיועדות למכוניות קלסיות. במקור נבנתה המכונית ב-1968 על-בסיס שלדת סנבים, עם מנוע נפייר W12 בנפח 24 ליטר (זוכרים שאמרתי שעוד נחזור אליו?). ב-1972 נשתל המנוע בשלדת בנטלי מ-1929, ובמרוצת השנים זכתה המכונית – הידועה בכינוייה ^נפייר-בנטלי^ – בפרסים רבים. כאמור, היא מתחרה עד עצם היום הזה בידי בעליה הנוכחיים, כריס וויליאמס, ומעניקה לקהל הצגה אורקולית יוצאת-דופן של רעמים (מהמנוע), ברקים (ניצוצות מהמפלט) ותמרות-עשן, כאשר 550 כ^ס מנסים לעבור לכביש דרך זוג צמיגים אחוריים דקיקים. ואי-אפשר בלי עוד קצת מעגלים שנסגרים: נפייר ניסתה לקנות את בנטלי כאשר החברה קרסה ב-1931, אך בסופו של דבר רולס-רויס – עוד יצרנית מנועים תעופתיים, כן? – הציעה יותר עבור המותג כחול-הדם.
תצלומי נפייר-בנטלי באדיבות Glenn Summerbell
