בסיבוב הראשון בליגת הבאחה העולמית, שהתקיים באיטליה, השתתף גם צוות ישראלי – עם הנהג שי שמעוני והנווט גדעון בן-שמואל – ממובילי הליגה בארץ, שזה להם הראלי הבינלאומי השני. הראלי התחיל לא טוב – גדעון, שנשלח עם הפאג'רו של הצוות במעבורת, נתקל בבעיות בירוקרטיות שעיכבו את שחרור הרכב מהמכס האיטלקי. מועד הסיום לבדיקות הטכניות הלך והתקרב ושאר חברי הקבוצה נאלצו לכסוס ציפורניים במתח בתקווה שגדעון, שהקשר איתו אבד, יצליח להגיע בזמן. חמש דקות לפני סיום הבדיקות ראה שי, שחיכה בקוצר רוח על הכביש, את הפאג'רו האדום מתקרב והם מיהרו ביחד לבדיקות. אבל שם לא נגמרו הבעיות – שי תכנן להתחרות בקטגורית ^דיזל סדרתי^ ובהתאם התקין על הרכב מחדש את כל האביזרים המקוריים (והכבדים) בהתאם לתקנון. אולם מבנה לא תקני של קשת ההתהפכות, שחודרת לתוך תא המנוע, קבע כי הוא יתחרה בקטגורית ה-T2 הבכירה, מול כלי רכב עדיפים משמעותית. וזה המשיך רע גם בפרולוג – שי נתקע מאחורי נהג איטי בסוזוקי, שלא אפשר לו לעקוף, והצוות סיים את הפרולוג במקום ה-26 (מתוך כ-40 מתחרים). קטע הדירוג הראשון בוטל ע^י המארגנים והנהגים עברו בו בקצב מנהלתי. שי מספר כי נדהם מאופי המסלול – מפותל וצר מאוד על פי תהום ומפחיד מאוד. הוא גם הבין שבמסלול (המירוץ כלל שלוש הקפות של אותו מסלול) כזה יהיה קשה מאוד להתקדם במעלה הדירוג, כי עקיפה היא כמעט בלתי אפשרית. ^אבל מרגע שהתחיל המרוץ^ מספר שי ^כבר לא חשבתי על כלום. אין לך זמן להסתכל למטה ולפחד מהתהום, כולך מרוכז במסלול ובפניה הבאה^. אבל למרות התנאים שי וגדעון הלכו והתקדמו בדירוג הכללי, כשאת היום הראשון הם מסיימים במקום ה-11 בדירוג הכללי ושלישי בקטגוריה. ^אם לא אותו סוזוקי מקולל, היינו במיקום טוב עוד יותר^ אומר שי ^ אבל הבחור פשוט סירב לפנות את המסלול ולתת לי לעבור. דיברנו איתו בין המקצים וביקשנו שיתחשב, הוא הבטיח לשים לב, אבל כל פעם הסיפור חזר על עצמו. ביום השני ישבתי לו על הזנב רבע שעה עם סירנה בפול ווליום, ורק אז הוא הסכים לזוז הצידה^, ויחד עם עקיפה נוספת ופרישות של מתחרים אחרים, התקדם הצוות הישראלי עד למקום השביעי בכללי ושני (מתוך שמונה) בקטגוריה. שי אומר כי למרות מספר המתחרים הנמוך, הגריד כלל את כל ה^שמות הגדולים^ והמספר הנמוך נבע בעיקר ממיעוט המתחרים המקומיים. אבל הנקודה החשובה היא כי עוד גביע בינלאומי הגיע לישראל, למרות התנאים. ומצחיק (או עצוב, תלוי איך מסתכלים על זה) לשמוע את שי מספר על כמות האהדה והפרגון לה הוא זכה בחו^ל, כאשר בארץ הוא צריך עיניים בגב כדי להימנע מבעיות עם החוק. לסיום מבקש שי להודות לספונסרים – חברת ארקאמבה, מיצובישי-ישראל, ד.נ כל-גדר, פוינטר ודנלופ – ולא שוכח להודות גם לצוות הסיוע הנהדר – עמית צידקאלי, ישראל הרן וברוכין פורת – שעזר, סייע וטרח, והכל בהתנדבות.