50 לקורבט: הקוצבת - אוטו

50 לקורבט: הקוצבת

דווקא שברולט, שנועדה להיות "סתם מכונית", היא שיצרה את הקורבט, שלא נועדה להיות סתם שברולט. והמכונית הזו – היא לא סתם קורבט

מספרים על לוי אשכול ז^ל, שהיה מתקלח במים פושרים, כי לא ידע להחליט אם הוא אוהב חמים או קרים. לאלו שמתפשרים פחות, הברירה קלה יותר: חם או קר, או-או. אני שונה מאלו ומאלה. אני אוהב גם חמים וגם קרים. גם אופרה וגם מוסיקה אתנית, גם מסעדה עטורת כוכבי מישלין, וגם ^המנה הטובה ביקום^, הסביח המפורסם מטעמו של מזנון עובד בגבעתיים. יש לי לב רחב לאהבה. כל זה כתבתי, כדי שאגיד את זה לבד. לי, לדני, העורך האחראי של מגזין אוטו, יש סטייה מוטורית קשה ביותר: אני אוהב מכוניות אמריקאיות. הנה, אמרתי את זה לבד. אבל, בבקשה, אל נא תוציאו דברים מהקשרם כי יש המשך: אני אוהב גם אמריקאיות, כאלו מסוג מסוים מאוד – את מכוניות השריריות (שרובן לצערי כבר היו ואינן). וגם מכוניות ספורטיביות אצילות תנועה מאירופה. לא הייתי צריך להניע, להעביר לדרייב, לשמוע את הבמבום של המנוע הכוחני. לא הייתי צריך באמת לדרוך בכוח על הדוושה, להצמיד אותה לברזל שמתחתיה כדי לדעת את הבעיטה בתחת שאחוש מייד לאחר הדריכה. ידעתי, מה אחוש, ידעתי כמה שאחייך, ידעתי ממה אפחד. לצורך המבחן לא הייתי צריך אפילו לצאת מהבית. אבל רציתי, הוי כמה שרציתי... פשוט, אתן למנוע לדבר ולאדרנלין להציף אותי בכמויות מסחריות. זריקה לוריד אני רואה אותה לראשונה במוסך בו היא חונה. היא יפה, כל כך יפה... ברוב המקרים, הפסים והקישוטים, הכנפיים והספוילרים למיניהם המודבקים על מכונית יפה רק מכערים אותה, ממש כמו איפור מיותר על נערה יפה באמת, אך כאן התוצאה מהממת. ^או ממה^ אני שומע את תומר שוכח לרגע את האובך המגעיל ששורר בחוץ, זו בלי ספק האלגנטית מכולן. פחות כוחנית, יותר חטובה. פחות בריונית, יותר אתלטית. פחות מייק טייסון המתאגרף האימתני, יותר קרל לואיס האצן האגדי. יחד עם זאת, אי אפשר לטעות: אני עומד לפני קורבט, עם מנוע V8 לו 5.7 ליטר, המספק 345 כ^ס ו-48.5 קג^מ של מומנט. שיא המומנט, כך הנייר, מופיע רק ב-4400 סל^ד. קורבט?? האם בכל זאת מצפה לי הפתעה? נכנס, מכוון את הכסא, כולל הידוק כנפונים חשמלי מצדי הצלעות, מתארגן בקצרה ומניע. בם-בם-בם-בם, מגרגר המנוע הגדול בצליל האופייני רק לשרירניות מארה^ב, בום-בום, בום-בום, עונה לו הלב הפרטי שלי....^רק אל תקרע לי אותה יותר מדי^ מוסיף הבעלים הגאה יוסי היושב לימיני... ^יהיה בסדר^ אני מוסיף להמולה ומתגלגל החוצה. קצת מתאקלם, לרוחב, לראות המוגבלת במכונית כזו, יוצא מהאזור הבנוי, מצמיד את הדוושה לברזל ו....הקוצבת מזריקה לי אדרנלין ישר לוריד... הכל קורה בבת אחת: הבמבום שהופך לשאגה, הבעיטה בגב, הדופק והכביש שמתחיל לחלוף בקצב מהיר. מומנט מקסימלי ב-4400 סל^ד? הצחקתם אותה, מה שיש ב-1000 סל^ד כאן, אין במכונית נורמאלית גם בחלומותיה הפרועים. בדיוק לפי התסריט שהכנתי בראש, אני מחייך בסיפוק, מתרווח משהו ונותן לתאוצה לקחת אותי למחוזות שאני אוהב לשהות בהם. עקומה שמאלית מתקרבת, רחבה, זווית כמעט ישרה. אני מנסה את הבלמים. יש לי הרבה שעות נסיעה על מכוניות שרירים אמריקניות, הרבה לחיצות מתסכלות על דוושת הבלימה. לזו לרוב היה קשה למדי לשכנע את הבלמים (עוד לפני שהתחממו), לעצור את הבהמה המסתערת. כאן לפי אותו התסריט, הייתי אמור להתעצבן, לחשוש קצת, להגביר את הלחץ על הדוושה – אך הנה הפתעה, טובה דווקא. הקורבט מאיטה באותה קלות בה האיצה. אין היסוס, אין סטיות, אין משיכות בהגה. לשלדה קפיצי עלים רוחביים מאחור במבנה מתקדם יותר. אולי אופתע גם בסיבוב. אני מאט, מושך קצת ימינה לצורך העברת משקל, מושך שמאלה בחדות וסוחט את הדוושה, נזהר שלא להגיע לקיק דאון שהיה שולח אותי לגדר בתת היגוי סופני (אם הייתם רואים את ממדיו של אסף, בנו של יוסי הבעלים, גם אתם הייתם מאוד מאוד משתדלים שלא לעשות שטויות). אבל מסתבר שגם הסחיטה העדינה של הדוושה שולחת יותר מדי מומנט לצמיגים האחוריים. אלו דוחפים קדימה, והחרטום הגדול מתחיל להידחף החוצה מהסיבוב. אני מרפה, עובר לתת היגוי קל, מתקן וסוחט מחדש, זה עובד, עוד לפני שהמערכת הדינמית חותכת לי את המנוע. כאן בדיוק הייתי אמור לקבל מנת אדרנלין נוספת, כזו שבאה יחד עם פחד קל - ובדיוק כאן קיבלתי אותה. למה לעזאזל כתבתי תסריט בראש, ולמה לכל השדים הוא חייב להיות נכון. מאזן האימה ביני לבין השרירנית הושג. אני אזהר מלדרוך חזק מדי על הדוושה בעת הפניית ההגה והיא לא תשלח אף סורר לתוך הקיר. חשוב שאזכור את זה, כי בסופו של דבר, המכונית הזו יודעת לנשוך והיא יודעת לעשות את זה, בניגוד למכוניות ספורט מאירופה או יפן, גם כאשר דוושת התאוצה נמצאת ממש בתחילת דרכה למטה. עכשיו אני מכוון את האף לדרכים מאתגרות יותר. עקומות מהירות עושות לשרירנית טוב. היא מבמבמת בשמחה, נצמדת בלהט, עוקפת באבחת קיק דאון צרחני, כאילו המושג ^תאוצת ביניים^ קטן עליה בשני מספרים. זה עובד בערך ככה, אתה נוסע אחרי סמי טריילר, לפניך נפתחת דלת עקיפה קצרצרה, אתה לוחץ, המנוע שואג, אתה בצד השני. כאילו לא משכת הגה שמאלה וחזרת ימינה אחר כך. כאילו כלום. אגב, בניגוד להרגלי, אני בודק גם את המיאוץ ל-100 קמ^ש. פעם אחת. קצת יותר מ-6 שניות. אגב, זריקת זנב, מושגת בקלות, אך המערכת לייצוב דינמי מנטרלת אותה מייד, חיוני לנהגים שלא מכירים הנעה אחורית חזקה כל כך מהי. דגדג לי מאוד ביד לנטרל אותה, ולנהוג כמו שנהגתי על מכוניות השרירים של פעם – אלו שלא ידעו בקרה או אחיזה מה הן, אך לא עשיתי את זה. לא בזמן הנהיגה שהוקצב לי (ושאת חציו גזל תומר הצלם), לא כשהבעלים יושב מודאג (ובצדק) לידי, ובעיקר לא במכונית שהיא אקסמפלר מ^ס 223 מתוך 1158 שיוצרו. בסופו של יום את הסוף כתבתי כבר בהתחלה: פשוט, ידעתי את שמצפה לי. וזה נכון ולא נכון. נכון, כי למרות שהבלמים הפתיעו אותי לטובה, וההיגוי טוב בהרבה משהיה זכור לי; למרות שמערכת הבקרה הדינמית, כצפוי, עושה את עבודתה בצורה גסה מדי אך לרוב היית רוצה אותה לצדך – לא הייתי צריך ממש לצאת מהבית בשביל זה. זה לא שינה את התפישה הכללית שלי לגבי המכונית. לא נכון, כי הייתי מוכרח. כי אפילו אם תעקמו את האף האנין שלכם ותרוצו לספר עלי לחבר'ה, אני בשלי: אני מכור לטעם של האדרנלין בדם ואין הרבה מכוניות שיודעות לעשות את זה בלחיצת דוושה כמו קורבט. חזרנו הביתה בשיוט רגוע. הבמבום השתלט בקלות על רעשי הרוח שדלפו מגג הברזנט, השתלט על הנשמה, אנשים בדרך סימנו לנו עם האגודל, חייכו. גם אני חייכתי. ותודה מיוחדת השברולט הזאת שייכת ליוסי ולבנו אסף. למרות החשש הטבעי למסור מכונית מסוג זה לידים זרות ו(צריך להודות על האמת) מתלהמות, הם שתפו פעולה ברצון, בשמחה ובאווירה טובה. תודה.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות