שישה עשורים, לא פחות ואפילו קצת יותר, עברו מאז יוצרה בארה"ב מכונית עם מנוע בעל 16 צילינדרים. בוב לוץ רוצה להחזיר לדטרויט – במובן האידאולגי של השם – את עטרת הימים ההם. נמאס לו לקבל על הראש בכל הקשור לתדמית מיצרני היוקרה האירופיים. לוץ, אם חשבתם אחרת, הוא הכוח המניע מאחורי גל מכוניות-התצוגה של ג‘נרל-מוטורס, הדחף המניע ללא לאות – והקדילאק Sixteen המדהימה, יותר מכל, היא הבייבי שלו. "המכונית הזאת", הוא אומר, "תראה לעולם שאנחנו פשוט לא מוכנים יותר לנגן כינור שני" (הביטוי המדוייק בו הוא השתמש הוא "אנו לא נשב במושב האחורי של אף אחד", אבל בתרגום המשמעות קצת הולכת לאיבוד).
לא רק האפקט החזותי של המכונית מהמם (קשה לראות זאת בתמונות, אגב, אבל מכסה המנוע, אמור להפתח כלפי מעלה משני הצדדים כזוג כנפי-שחף, כמו במכוניות הקלסיות ארוכות-החרטום של פעם). גם המספרים, איך לומר, די מרשימים. אותם 16 צילינדרים מפיקים סך עגול של 1,000 כ"ס (על הנייר? האם העסק בכלל נוסע? "כן, זה נוסע", אמר לוץ, מבלי לפרט). הסיקסטין היא יותר מסתם מכונית על-פאר: מדובר בלוקסוס-ביצועיסט (בסגנון בנטלי ארנאז‘ T, אם יורשה לנו להוסיף), לימוזינה שבה נוהגים, לא מוסעים. לא שליושבים מאחור תהיה סיבה להתלונן: בפנים יש, בין היתר, עור מסוג חבל"ז (כזה שנתפר מעור הקונה, נו), מרבדי-משי, שעון בדולח מתוצרת בולגארי ותא מצונן המיועד להכיל בקבוקי שמפניה; מעל יש גג זכוכית כהה ואלגנטי, מסביב מרכב העשוי כולו אלומיניום. תג המחיר שנזרק בחלל האוויר הוא רבע-מיליון דולר, כסף קטן לעומת מייבאך... אבל רגע, לא צריך להזדרז ולשם מקדמה.
עד כמה שהדבר תלוי בלוץ, הסיקסטין אכן תיוצר. בוער בו הרצון להעפיל מעלה בסולם היוקרה, ולהאפיל באותה הזדמנות על הדור האחרון של מכוניות על-פאר – מייבאך ורולס-רויס, בתור התחלה – ובכלל על מותגי היוקרה כחולי הדם מאירופה. אבל הוא הראשון שמודה שכניסה לליגה הזו איננה ענין של מה-בכך. ייצור מכונית כה מורכבת, ברמת פאר ומחיר שכזה, מחייב הקפדה על איכות ללא פשרות ברמה ש-GM כיום אינם, סביר להניח, מסוגלים לה – ובודאי לא מתורגלים.
גם אנחנו רוצים שהיא תיוצר. ברור שאף אחד לא ממש זקוק לה אבל לדעתנו העולם – להבדיל מהאנשים החיים בו – צריך מכוניות כאלו. עבור GM ובוב לוץ, הסיקסטין היא תזכורת למכוניות שאמריקה – וקדילאק במיוחד – עשתה פעם, מכוניות שהסיעו נשיאים בסטייל ונוכחות. GM רוצה להחזיר את הימים ההם. "די", אומר לוץ. "לכולנו נמאס מזה שמאכילים אותנו חרא". וזה כבר כן תרגום מילולי.