האצולה מחייבת - אוטו

האצולה מחייבת

כמו שהיהלום מתנוסס מעל הכתר, כך גרסת ה-Special Equipment מתייחסת ל-XK120 - לכשעצמה אחת היגוארים הכי הכי שיוצרו (בוודאי) ומהיפות במכוניות תבל (ללא ספק)

תשוקה מהחלומות שמתגשמת. זה מה שמרגיש מן הסתם מעצב רכב המתבקש לעצב רכב תצוגה. אז יכול אותו מעצב לתת דרור לדמיונו, לפתור עצמו מעכבות של יום-יום, ולתת ביטוי לפנטזיות המוטוריות שחלם עליהן, ללא עולו המכביד של התקציב, דרישות השוק, לוח זמנים לייצור ושאר מושגים מאוד חשובים לתעשיית הרכב - שפעמים כה רבות פוגמים ביצירתיות. ולפעמים, ממש לפעמים, אותו חלום עיצובי, שתחילתו בביטוי יחיד במינו, מוצא דרכו גם אל עולם המעשה ואולם הייצור.
וזה סיפורה של המכונית המדהימה הזאת, המככבת בעמודים אלו. מן הסתם, אילו תכנונה, עיצובה ועצם ייצורה היה נמדד באחד מאותם שיקולים אפורים, ומכבידים ומסרסי יצירתיות - היא לא הייתה כאן.

היגואר
בשלהי 1948, בעוד אנגליה מתאוששת מהמלחמה, ומעכלת לאט-לאט כי ימי האימפריה הגדולים מתחילים להתפוגג מול עיניה, מחליטה ממשלת הוד-מלכותו לנסות ולהחזיר את החיים למסלולם הרגיל. ואין דרך טובה יותר לכך מאשר החזרת הדברים הטובים שהיו לפני התקופה הרעה. וכך, מצאו עצמם יצרני הרכב, שהיו במצב של קיפאון, עומדים בפני תאריך יעד לפתיחת תערוכת רכב. תערוכה זו, שנקבעה ל- 20 באוקטובר 1948 בלונדון, חזתה בלידתה של אחת מיצירות המופת המוטוריות היפות ביותר - ולדעת לא מעט מומחים, היפה מכולן: יגואר XK120.
בעוד שחברות אחרות - מפוארות ומכובדות לא פחות מיגואר - כגון MG או אסטון מרטין ביססו את הדגמים שייצרו לאחר 1945 על דגמים שמלפני המלחמה, החליטו ביגואר לעשות משהו אחר. האיש הקובע בחברה, וויליאם ליונס, החליט לרכז מאמץ ולהציב כיעד הופעה בתערוכה עם רכב חדש לחלוטין. הכיוון היה לאזור הלסת: פה פעור היה המינימום, פגיעת הלסת ברצפה הייתה מהטרה. פטור בלא כלום אי-אפשר, בייחוד בגלל שלמרות הכל, עודף כסף לא היה הצד החזק של הכלכלה הבריטית אז. הבסיס לאותה יצירה מופלאה נלקח מה-MKV המיושן (נכון, לפני המלחמה).
לאחר שבעה חודשי עבודה, ניצבה לה יצירת המופת על המסלול האובלי של רוקינגהם. כן, כן, אותו מסלול שראה בשנות ה-20 וה-30 שיאי עולם במהירות מתנפצים בזה אחר זה על-ידי נהגים עזי נפש - אלו עם קסדות העור ומשקפי הטייסים - שהיו מצוידים בהרפתקנות בממדים בין-יבשתיים.
לאחר סיבוב היכרות ובדיקת מערכות, הגיע הזמן לשחרר את הטורף, אלא שהחתול הפך לאחר: והיגואר היה באחת לברדלס. מד המהירות הורה על 120 מיילים (193 קמ‘‘ש), וה-XK הפך באחת לרכב המהיר ביותר בייצור סדרתי (סדרתי? מיד). בעוד שהיום, חברות גדולות נותנות לצוות מומחים מדופלמים לקבוע את שם הדגם, הרי ביגואר של סוף שנות ה-40, העניינים היו פשוטים בהרבה, והרציונל היה חד. ה-XK היווה את המשכו של אותו MK וה-120 ביטאו את המהירות המרבית.
יגואר החליטה ללכת רחוק יותר.בחברה הוחלט לבנות את הרכב, שעד שלב זה היה עדיין בגדר קונספט בלבד, במרכב אלומיניום. קל, יקר, יוקרתי, מחייב אז עבודת יד - ונדיר בתקופה זאת מאין כמוהו. יגואר החלה לכוון את הדגם הזה לעשירים ולמהירים.
התערוכה נפתחה, ונתיני הוד מלכותו, המלך ג‘ורג‘ השישי, עמדו נדהמים מול יצירה הזאת. האמת? ממש לא מפתיע. התבוננו בעצמכם ב-XK120 המוקטנת והשטוחה על הנייר - והרי נתיני הממלכה המאוחדת ראו את היגואר לפני 54 שנים לראשונה ובגודל מלא ובשלושה ממדים. בקיצור: היא לא רק נסעה מהר, היא גם הדהימה את כל רואיה.
שילוב העיצוב, הביצועים והטכנולוגיה יצר מבול הזמנות, והדרישה הייתה חסרת תקדים. אלא שיגואר נתקלה בבעיה. הרכב הנחשק והמחוזר הזה הרי לא היה אמור להיבנות בכמויות מסחריות, ופס הייצור של החברה לא היה ערוך לתהליך כזה. אלא שאין מי שסוגר חלון הזדמנויות שכזה, וכך, בתוך פרק זמן של חודשיים, עמד מערך הייצור של החברה לקלוט את אלפי ההזדמנויות שהצטברו. יגואר אפילו הגדילוה עשות: במהלך תקופה ראשונית זאת, פותח גם דגם קופה שנתן מענה לאלו המעדיפים שמעל ראשם יהיה משהו קשיח שיפריד בין הגשם האנגלי ובין קצה פדחתם.
אליה וקוץ בה. לאחר שייצרה יגואר מספר לא גדול של XK-יים, היה ברור שעליה לזנוח את הייצור באלומיניום. הם לא ידעו אז, ואנחנו כן היום, אבל טכניקות לייצור המוני של רכב העשוי אלומיניום הפכו ליעילות רק לקראת אמצע שנות התשעים. ה-XK זכתה לגוף רגיל.
במהלך חמש השנים בהן יוצר הדגם הזה, עזבו את שער המפעל כ-12,000 XK120. קשה להעריך בדיוק כמה שרדו את תלאות השנים, אך אין ספק כי רק אולי מספר אלפים, ייתכן ורק כמה מאות, נעים בכבישי העולם.

והקוורק
וכאן הופך הסיפור למשהו העשוי מחומר היוצר אגדות. הרעיון כי דווקא במדינה קטנה ונטולת היסטוריה מוטורית כמו שלנו נזכה לראות רכב מסוג זה, הוא על סף הבדיון. והאפשרות כי אחד שכזה יהיה כאן מקדמת דנא, ולא סתם אחד כזה שהובא מחוץ לארץ לאחרונה במסגרת החוק המאפשר ייבוא של מכוניות אספנות, אלא אחת משלנו(?!?), אם אפשר לקרוא לזה כך, היא בלתי נתפסת. כן, כן, מדובר בחבר מקורי של מועדון החמש; כזה עם מספר רישוי בן חמש ספרות. והדרך בה הוא נמצא, והמקום...
נקודה אישית. לא מעט למדתי, וראיתי הרבה למדי בתחום הזה, כך שאני סבור שיש לי היכולת להעריך טיב ואיכות שיפוץ. ביחס לכך, אין זה משנה אם מדובר בבן אצולה כמו היגואר או פועל פשוט כמו מוריס. שיפוץ הוא שיפוץ - והתורה נכונה ושווה לכל.
ובמקרה זה היגואר זוכה לכל השבחים, התשבחות ומחיאות הכפיים. ה-XK המוצג בשתי כפולות עמודים אלו שופץ ושוחזר ברמה הגבוהה ביותר. וכאשר מכניסים לסיפור את העובדה כי הכל נעשה כאן, בארץ, מגיעה לבעליו, איון, הערכה רבה על הביצוע הנפלא. ושלא תחשבו שהדבר בא בקלות. בשביל כבוד צריך לעבוד, ובמקרה של היגואר צריך לעבוד שעות נוספות. בעצם, שנים נוספות.
היגואר של איון הוא גרסה של ה-XK המכונה Special Equipment. גרסה זאת נועדה להוות את הבסיס לקבוצת המירוצים של יגואר. אולם, בדרך זו או אחרת מצאו כמה גרסאות את דרכם לשוק האזרחי.
הרכב עזב את שערי המפעל באוגוסט 1954 והועמס על גבי אונייה, כאשר פניו מועדות מערבה, לחוף המזרחי של ארצות הברית, כאשר הוא ממוען עבור מקס הופמן, סוכן מכירות מקומי. לאחר מספר שנים פנה הרכב מזרחה, עבר על-פני מולדתו ועשה עלייה לישראל. איון הוא הבעלים השניים של הרכב בארץ הקודש.
הרכב, שהגיע לכאן לפני שנים רבות, הושאר באחד היישובים בארצנו הקטנה. איון מצא את היגואר הזה שלם(!), בגן ילדים(!!). אולם, העובדה שהרכב היה שלם לא עשתה את הפרוייקט קל יותר. אחת הבעיות, אולי הבעיה הגדולה ביותר, שניצבה בפני איון, הייתה שאקזמפלר כזה אינו בנמצא - לא רק בישראל, אלא במזרח התיכון כולו. איון היה חייב ללמוד לבדו הכל; לא היה בישראל מישהו אתו הוא היה יכול להתייעץ. אבל הטיפול היה מקצועי.
יחידת המנוע נשלחה לשיפוץ בסדנת VSE האנגלית. חלקי הפח החסרים נקנו על-ידי איון אצל ג‘ון בראון, אנגלי המתמחה בדגמי יגואר שכאלו. לאחר שכל המכלולים היו ברשותו, החל איון במלאכתו - וזאת נמשכה שלוש וחצי שנים.
גוף הרכב העשוי בחלקו עץ (אשד) ובחלקו עשוי מתכת שהופרדה מהשלדה והונחה בצדה. השלדה עצמה עברה שיפוץ מקיף ביותר. גוף הרכב, שבחלקו עשוי אלומיניום - חומר שהעבודה עליו קשה בכמה דרגות מעבודה מאשר בכל מתכת אחרת - טופל אף הוא. כל המכלולים שופצו ובחלקם אף שוחזרו לרמה הגבוהה ביותר האפשרית. זאת פשוט הייתה המטרה אותה הציב איון בפניו: להביא את היגואר לקרוב ככל האפשר למצבו המקורי - רק כך יאה ונאה לרכב שכזה. ולא תחשבו דקות כמו שקראתם את הכתבה, תחשוב שנים, כמו שזה נמשך. רוב הזמן, 80%, הוקדש לעבודת יד; הרבה דיוק, הרבה סבלנות.
לאורך כל הדרך נעזר איון במספר חברים טובים שעזרו לו להגשים את חלום חייו, אנטולי הפחח, איש יקר בעל ידי זהב וכן אבי שפיזלמן, שליווה את הפרויקט מתחילתו. אולם את התודה הגדולה ביותר מקדיש איון כמובן לחצי השני שלו, אשתו נאווה וארבעת ילדיו שבמשך כל אותם השנים נאלצו לראות את אבא משחק בברזלים אבל תמיד עם אמונה גדולה.

לגעת באושר
אפילו נהגתי בו וזה מבחינתי היה כמעט כמו לגעת בשמים. אלא שדווקא תומר הצלם, הוא שסיכם את הכל, ועשה את זה ממש בהתחלה. כאשר ראה את היגואר XK120 לראשונה, ולאחר שסידר את נשימתו שנעתקה, כל שהצליח להגיד היה "או, מאמא".
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות