השנה היא 1953 ושברולט, החטיבה העממית של ג‘נרל מוטורס, היא ולא אחרת, מציגה בסוף חודש יוני את מה שתהיה מכונית הספורט האמריקאית בה"א הידיעה, את הדגם שהיה עמנו חמישים שנים ויהיה עוד הרבה. הקורבט, יצאה לדרכה המפוארת - כמובן, וכרגיל, עם הרבה הסתייגויות של מרובעי ג‘.מ ושמרני שברולט.
מאז ירדו מאות אלפי קורבטים מפס הייצור בשמונה דגמים שונים, יוצרים את מכונית הספורט האמריקאית ומגדירים אותה. הרבה מאוד דגמים של המתחרים, שנועדו לנגוס בעוגה ששברולט אפתה, רק הדגישו את חשיבות הדגם הזה והשפעתו האדירה על סצינת המכוניות בארה"ב.
הדגם הראשון, שכבר אז היה עשוי פיברגלס חי רק שנתיים (1955-1953), מפנה את מקומו לדגם פתוח (1962-1958), מעוצב בשמרנות-מה, מאופיין בקווים מרובעים.
ואז נפל דבר.
קרול שלבי האגדי - שהציע לעסקני שברולט את הדגם הבא, חזק ואגרסיבי מאין כמוהו וגם נדחה - ערק. ב-1962 הופיע ה-AC Cobra האימתני. והתגובה של שברולט הייתה צריכה להיות בהתאם.1 Mako Shark היה אב טיפוס אגרסיבי, וב-1963 יצא לאור הקורבט האגרסיבי, הבוטה, הרדיקלי. קבלו את הסטינג ריי (בשתי מלים 1967-1963).
אלא שמירוץ החימוש של אז השפיע גם על שוק הרכב, הן באווירה התחרותית הבוטה והן בפתרונות הכוחניים.
כבר באמצע שנות הששים החלו אנשי שברולט לעבוד על הדגם הבא של הקורבט. המשימה נפלה על כתפיו של דייב הילס, שהיה שותף בפיתוח הקורבט של 63‘, וזה קרא לעזרת ידיד, ביל מודל. לביל, מסתבר, הייתה אהבה לבעלי חיים בכלל ולדגים טורפים בפרט." רק להביט בכריש זה מסוכן, יש בו כוח, יכולת הישרדות, זריזות והופעה מרשימה". ואת זה בדיוק חיפשו בשברולט.
ב-1966 הוצג ה-Mako Shark 2 - אב הטיפוס לקורבט של שנות השבעים (1982-1969) הדגם פותח באופן כמט מחתרתי, וכאשר הוצג בפני אנשי החברה הופעתו הדהימה וזעזעה אותם. היה די במבט אחד בכדי שכל אמריקאי מהוגן ידע כי לא זה הרכב בו היה רוצה למצוא את בתו. ולמרות שאין בו ספסל אחורי הסכנה רבה; שהרי סביר כי הטיפוס שנוהג בו אינו שחקן "שבץ נא" טיפוסי. ועם זאת, כולם רצו להיות אותו "ילד רע" ולשים את ידם על רכב זה.
לקראת השקת הקורבט הוזמן קומץ עיתונאים להשקת הסטינגריי (והפעם במילה אחת). היו אלו אותם כתבים שהתלהבו מהדגם הראשון, דבר שהיה אמור להבטיח גישה אוהדת.
טעות. בניגוד לפרגון מחוף לחוף שהיה מנת חלקו של דגם 63‘, שפכו העיתונאים אש וגופרית. בשפה מאוד-לא-תקינה-פוליטית קראו לסטינגריי “Piece of junk” ("חתיכת זבל" או "חתיכת גרוטאה"), וכה כתב אחד מהנפוצים בעיתונים: "נקודת שפל בהיסטוריה של הקורבט. תחילת עידן כלי רכב מצועצעים; יבש מדי בכדי לנהוג".
פשלה. ההצהרות הגורפות האלו יצאו מפי הכתבים עוד בטרם הספיקו לנהוג ברכב. הרכב אותו פגשו היה ללא מנוע (שהיה אז בשלבי סיום הפיתוח). והוא, דווקא הוא, היה העיקר ברכב זה. מנוע ה-V8 5735 סמ‘‘ק זכה לפיתוח אקסקלוסיבי. ועם שם פרטי ZL1 ניפקה גרסת המירוצים הנ"ל 500 כוחות סוס, והביאה את הקורבט למהירות מרבית של 274 קמ‘‘ש.
לאחר טכס אכילת הכובע התפנו העיתונאים גם לרשום את נתוני המכירות ההיסטריים, ולציין בפנים חמוצות כי שברולט מוכרת יותר מכוניות מאשר כושר הייצור שלה. הסטניגריי היה הדגם מאריך הימים של הקורבט,13 שנים, ובמהלך שנות ייצורו הדבר היחיד שהשתנה היה מחירו.

בינתיים, דור מאוחר יותר בישראל
הכריש - זה השם שהסטינגריי הזה נקרא בספרות - שייך לבני בייקר. העולם נחלק לשניים: לאלו שמכירם אתו ולאלו שלו. לטובת המיעוט שלא, נמסור תקציר: בני לופוביץ (שנצפה רוכב על האופנוע עם הסירה בפתיח לחמישייה הקאמרית, ובכלל מאושיות הסצינה הדו-גלגלית) הוא איש גדול מאוד, וכדי להגדירו באופן תקין-פוליטית נאמר כי הוא מלא. עטוי תכשיטים מלוא הווייתו הגדולה ניהל בני רומן ארוך מאוד עם רכב דו-גלגלי, כאשר עיקר הקשרים האינטימיים מוצא ביטוי באופנועי הרלי-דיווידסון. אלא שבשנים האחרונות פנה בני גם למכוניות, נכון יותר למפלצות אמריקאיות עם אורוות ענק. וכדי שלא תטעו, נבהיר: בני לא מתעניין; הוא קונה, בונה משפץ ואוסף. וברשותו אוסף מדהים ומכובד של כלים דו וארבעה גלגליים.
כל פגישה עם בני היא חוויה. לרוב החוויה מתחילה במבחן אומץ. בני בעל זרועות בעובי צמיג אחורי של אופנוע, כוח של טרקטור D9 - ולחיצת יד הדורשת כוח סבל וביצים משיש. אלא שהנימוס מחייב. לאחר מעבר מכשול זה אפשר לגשת לתכל‘ס (אגב ניעור מתון של היד). בייקר הוא ללא ספק על תקן אנציקלופדיה מהלכת בכל מה שקשור לשיפורי מנוע. וכמו מדען המפיק את המרב מהמצאותיו, כך גם בני. אצלו כל כלי הרכב עובדים על 110% ניצולת וכל מה שמתחת ל-300 כוחות סוס פשוט לא נחשב. מה שאפשר להביאו לאזורים אלו - טוב. מה שלא - חבל. בייקר דואג לשדרג את כלי הרכב ולהפוך אותם לחיות טרף, ועם כל זאת נשמרת האמינות והבטיחות של כל כלי וכלי.
הקורבט לא יוצא דופן בעניין. הקורבט של בני יוצר ב-1979, הגיע ב-1997 ועבר כאן תהליך של בנייה מחדש, הרכב פורק עד לרמת הבורג, ובנייתו מחדש ערכה כ-11 (ובמלים: אחד עשרה) חודשים. במהלך הבנייה דאג בייקר לשפץ, לשחזר ולשדרג את המכלולים. חלקם הגדול של החלקים הגיע מארצות הברית וחלקים אחרים שוחזרו עלי די בני במו ידיו.
ואחרי הכל מגיע שלב הבנייה מחדש. רק אחרי חודשים היה הרכב מוכן לנסיעה, זאת לאחר שבייקר דאג לצבוע את הרכב בצבעים שבהגדרתם לא תמצאו את המילה "צניעות", למשל.
אין ספק שהקורבט שופצה ברמה הגבוהה ביותר אליה ניתן להגיע. בנוסף לכל השיפורים והסטרואידים המוטוריים, ברור כי זה אחד מכלי הרכב החזקים ביותר בקטגוריה שלו בישראל, אם לא החזק ביותר. וכמו תמיד, במקרים בהם ניתנת לי ההזדמנות לנהוג בכלי רכב, אין סיכוי שההצעה תיענה בשלילה. ואני לא מתכוון להסתתר מאחורי "חובה מקצועית"; אני הרי מכור לזה.
הכוח העצום שמתפרץ מן המנוע לא דומה לשום דבר שאתם מכירים, ובניגוד לכריש טיפוסי, הקורבט תוקף את הנהג כבר מהרגע הראשון. עוצמת הכוח המועברת לגלגלים האחוריים פשוט לא תיאמן, ונדמה כאילו שלדת הסולם מאיימת לנטוש את גוף הפיברגלאס. הכוח עובר לגלגלים באופן יעיל ביותר דרך התיבה האוטומטית, וגם אם לא הספקתי להגיע להילוך הגבוה (שהוא הילוך יתר) מפאת המהירות המאוד לא-נמוכה, ההילוך ישנו שם. חווית הנהיגה תסוכם בין "טובה במהירויות נמוכות" ל"טיסה במהירויות גבוהות"; אפילו ההגה מתנהג היטב, חד ומגיב היטב. ברכב שכזה אין מקום לטעויות ומי שטועה - נענש. אגב, אי אפשר לצאת מהמקום בבת אחת. לחיצה חזקה מדי על הדוושה תגרום לצמיגים שישפכו עצמם לדעת על האספלט. תנוחת הישיבה מזכירה את תנוחת הישיבה של האסטרונאוטים הנכנסים לחללית אפולו וחוגרים חגורות.

פרידה מידיד
ולמרות הכל ובגלל הכל, יום אחד יהיה לי רכב כזה. וכאשר אני מחזיר את הרכב לבייקר בעצב רב, הוא טופח לי על השכם (בעדינות, אחרת אהיה עצוב עוד יותר; בני הוא גם עדין) ומחייך חיוך ענק, כאילו אמר לי "ילד, תעזוב את האנגליות ותעבור למגרש המשחקים של הילדים הגדולים".