לונדון מחכה לנו - אוטו

לונדון מחכה לנו

המונית הלונדונית - זה גם שם היצרן - היא חלק בלתי נפרד מנופה של לונדון רבתי: ממש כמו אוטובוס קומתיים אדום ומטריות. מבחן שונה לאוטו אחר ( בהשתתפות שגריר הוד מלכותה)

עיר מאופיינת בעיקר על-ידי אותם דברים שהם שלה בלבד. אין כמעט ערים בעולם שבהם נמצא רכב ברשימת אותם מאפיינים; ללונדון יש שניים שכאלו. חתימת הופעתם של האוטובוס האדום והמונית השחורה בכל אתר בבירת הממלכה המאוחדת, נוכחותם בכל תצלום וייחודם הכה-אופייני העניק להם מעמד חריג: סמל של משהו גדול ומתוך כך משהו בעל ערך משלו.
ברמת גן חולפת לה לעתים מונית שכזאת. שילוב הופעתה הכה-מיוחדת יחד עם אותו קשר מוחלט למקום אחר, רחוק ושונה - ומי כמונו, בישראל של היום, יודע כי "בלונדון אפילו הייאוש יותר נוח" - מקפיצים אותה מעדת כלי הרכב, באופן שאף מכונית אחרת אינה יכולה לעשות. שהרי המונית הלונדונית אינה - בניגוד אפילו ל-PT קרוזר, סמארט, מיני ודומיהן - רק הצהרה מוטורית שונה, היא המכונית היחידה המתחברת למקום מאוד מסוים.
ומעל לכל היא כלי עבודה; היא פשוט תוכננה, מראש, להיות "רכב להסעת נוסעים בשכר בנסיעות מיוחדות", כאמור בדבר המלך במועצתו (1922) ובתקנות התעבורה (התשכ"א).

תן לי זמן לארלוזורוב
המונית הלונדונית הוצגה ב-1957 (המונית הראשונה, אדאמס בדפורד, פעלה מ-1907). 40 שנים (ובמלים: ארבעים) חלפו והנה הוצג דגם חדש (אוקטובר 97‘), מבוסס במקורו על זה הקודם, אך שונה בתחומים חשובים כגון מנוע ובפעם הראשונה עם הגה שמאלי, מיועד ליצוא לכלל העולם. שם החברה החדשה שהוקמה לקראת סוף שנות התשעים הוא LTI, London Taxis International; גם מונית לונדונית, גם בינלאומית. דגם זה, ה-TX1, שומר באמצעות המרכב על המרכיבים העיקריים של מה שתוכנן להיות המונית העירונית האולטימטיבית; לפי המרשם הבריטי, בכל אופן.
על בסיס גלגלים מאוד ארוך, 288.5 ס"מ - כמו של מכונית סלון מאוד גדולה - מונח לו מרכב קצר יחסית של 458 ס"מ (כמו משפחתית-גדולה). כל האורך הזה - עם לא יותר מדי מקום למנוע ועם תא מטען קטן מאוד - מוקדש בעיקר לדבר אחד: המון מקום לנוסעים מאחור. הגובה כמו של מיניוואן (183 ס"מ), הרוחב מכובד ביותר (180 ס"מ) אך מפשק הסרנים ממש קטן: 142 ס"מ מלפנים, כמו בסופרמיני (!), ו-148 ס"מ מאחור (כמו במשפחתית). גם המשקל מאוד לא שגרתי: 1900 ק"ג. נטו.
הייחודיות של המונית מוצאת ביטוי נדיר באמצעות שלדת סולם, שאסי של ממש, המשמשת בסיס למרכב המעוגל והאופייני. ואלמלא היה העיצוב באמת בן 45 שנים, הייתה המונית יכולה להיות הרטרו האולטימטיבי לבריטית של שנות החמישים. אכן, הדגם החדש עבר עדכוני עיצוב - בעיקר בגריל שנעשה רבוע ולא מלבני - אך בסופו של דבר מה שרואים, זוהי אותה צללית של מוריס אוקספורד, למשל. אבל גדולה.
ולפני שנגיע לעיקר - לחלל הגדול לממלכת הנוסע ולחלל הקטן לממשלת הנהג - נדווח כי לדגם זה מנוע דיזל של ניסאן בנפח 2.7 ל‘. ולא, לא שכחנו את המילה "טורבו"; למנוע הזה אין מגדש. התפוקה על-כן עומדת על 82 כ"ס (ב-4300 סל"ד) ו-16.8 קג"מ ב-2400 סל"ד (תקן ECE). המנוע מעביר תפוקתו לגלגלים האחוריים דרך תיבה אוטומטית בת 3 (שלושה) הילוכים. ועוד: לטקסי יש דיסקים מלפנים, תופים מאחור - ואין לו ABS. ואיך התקבל כחבר מן המניין בתחנה? קיבל פטור ממשרד התחבורה. למה? ראו בהמשך. עוד פריטי מפרט מימים עברו (במכונית נוסעים): סרן חי, מתלי עלים מאחור והגה עם סבבת. ואין כרית אוויר לנהג.

תגיד חמש-שש דקות
תא הנהג הוא אכן תא נהג. מלפנים חלל צפוף, מאחור מחיצה עשויה פלסטיק מעובה ואפור, ומעל פלסטיק שקוף, שחלקו ניתן להזזה. לא חסין בפני כדורים, חסין בפני עצמים אחרים. כבר בהקשר זה אנו נתקלים באחד הדברים העושים את ה-TX1 למונית: הגנה על הנהג מפני נוסעים אלימים. הנהג יכול לנעול את הדלתות, על הנוסעים שבפנים, במקרה שהעניינים יוצאים מכלל שליטה (נורית אדומה מדווחת להם על כך). הוא יכול להמשיך לדבר אתם; מיקרופונים ורמקולים בשני צדי הרכב מאפשרים תקשורת הדדית - ללא צורך בהרמת קול, גם כאשר המחיצה סגורה.
מושב הנהג הוא של Isri - יצרן ייעודי למושבי רכב, כולל רכב כבד וכלי צמ"ה; אלא שכאן הוא במהדורתו הבסיסית. מבנה מסעד הגב אינו טוב וכושר הכוונון של המושב מוגבל. תנועת המושב לפנים/לאחור קשה, ולא קל להגיע לנצרה למטה. מושב זה אינו בן הלוויה האידיאלי למי שיושב כל כך הרבה שעות מאחורי ההגה,נכון יותר, מעליו. תנוחת הנהיגה שונה מכל מה שאתם מכירים: המושב גבוה וההגה נמוך (כדי לפתור בעיות מקום). גובה המושב גורם כי שיפוע הגג, היורד יחסית מוקדם, יפריע לנהגים גבוהים. ההגה הנמוך מדי אינו עוזר.
לוח המחוונים בסיסי ביותר: מד מהירות, דלק וחום. מד סל"ד, למשל, אין. נוריות החיווי לא ממש בולטות, וכאשר המאותת עובד רואים מעט מאוד ולא שומעים דבר. הנדסת האנוש תמוהה. אין ריכוז כפתורים לפי תחום פעילותם, ואלו השולטים על התאורה בפנים, למשל, מפוזרים בקונסולה המרכזית ממש כשם שחבריהם נמצאים בקונסולה שליד מושב הנהג; כך גם עם פקדי השמשות. הסידור הוא כה אקראי עד כי הדבר מגיע למחוזות המוזר. הגישה לחלק מהכפתורים מעיקה, ואפילו החדרת המפתח מציקה.
חלל הנוסעים הוא אכן חלל לנוסעים. אם יש מקום בו הייתם רוצים להיות כאשר אתם נוסעים במונית - זה המקום; נכון יותר, זה המרחב. הדלת ענקית והמפתח שלה מרשים ביותר. לנוסע אחד וגם לשניים, יש יותר מאשר מקום מספק. רק לימוזינה תקנית (או מחלקת עסקים מכובדת) תעניק לנוסע/שניים אותו מרחב בלתי-ייאמן לרגליים, כאשר לפדחת מלוא החלל, תודות לגג הנמצא הרחק למעלה; טל שביט, נציגנו המכובד לחלק האחורי, משתרע לאורך 194 ס"מ תמימים. נוסעים נוספים? כאן יש בעיה. שני מושבים מתקפלים שכיוונם הפוך לכיוון הנסיעה מורכבים על אותה מחיצה שבין הנהג לנוסעים. מושב נוסף הוא זה שליד הנהג ושם בהחלט לא נוח. גם מקום למזוודות אין ממש. תא המטען מספיק אולי לשני תיקי מסמכים. למשפחה הנוסעת לשדה התעופה לטיול בן שבוע בחו"ל יהיה מאוד לא נוח.
הסיפור הגדול של המונית הלונדונית - מעבר למבנה המרכב הייעודי על החלל המרשים שלו - הוא במבנה הרצפה השטוחה, בדלתות הנפתחות בזווית 90 מעלות ובכבש (רמפה) האינטגרלי, היוצר גשר בין הרכב למדרכה. כל אלו מאפשרים כניסה גם לנכים, גם עם כיסא הגלגלים. במקרה זה, ניתן לקבע, באמצעות רצועות, את הכיסא האורח. יכולת זאת היא-היא שהביאה לכך כי רכב ציבורי זה יקבל פטור מ-ABS. נוסעים מוגבלים, אך ללא כיסא שכזה, יכולים להתיישב על המושב המתקפל הימני; המושב נע על ציר אנכי, כך שהנוסע יכול להתיישב עליו ממש עם הכניסה לרכב. למונית יש גם מושב תקני לילדים, באמצע המושב האחורי. יש לציין כי בחלל הנוסעים יש ידיות ייעודיות, שליטה של הנוסעים על התאורה, פתחי מיזוג ומערכת קשר עם הנהג. לעומת זאת, אין משענות ראש כלל.

     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות